במצוות השירות בצבא מתבלט הצד הכללי שבכל יחיד מישראל. אמנם כל ישראל ערבים זה בזה, והכוונה העילאית בכל המצוות היא לקיימן "בשם כל ישראל". אולם במצוות השירות בצבא גם בלא כוונה עילאית, כיוון שכולם נלחמים כאיש אחד למען כלל ישראל, כל יחיד מתעלה למדרגת קדושת הכלל.
על ידי כך יכול היחיד להימנע מאימת המלחמה. אם ישקול את המצווה כיחיד – יחשוש. אכן, בחיים הרגילים צריך אדם להיזהר ולחשוש מהסכנות, ובכך הוא מקיים את המצווה לשמור את נפשו מאוד. וכך הלכה – פיקוח נפש דוחה את כל המצוות שבתורה (לעיל ט, ד). אולם במלחמה צריך כל יהודי להתעלות מתפישת עצמו כיחיד, ולראות את עצמו כחלק מכלל ישראל, כנציג של עם ישראל, שנועד לגלות את דבר ה' לעולם, וכך יוכל להתגבר על הפחד הטבעי ולהילחם באומץ.
וכן כתב הרמב"ם (מלכים ז, טו): "מאחר שיכָּנס אדם בקשרי המלחמה, ישען על מקווה ישראל ומושיעו בעת צרה, ויֵדע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה, וישים נפשו בכפו, ולא יירא ולא יפחד, ולא יחשוב (מחשבות מורך) לא באשתו ולא בבניו, אלא ימחה זכרם מלבו ויִפְנה מכל דבר למלחמה. וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו – עובר בלא תעשה, שנאמר (דברים כ, ג): אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם, אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם. ולא עוד, אלא שכל דמי ישראל תלויים בצווארו. ואם לא ניצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו – הרי זה כמי ששפך דמי הכל, שנאמר (שם ח): וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ. והרי מפורש בקבלה (ירמיהו מח, י): אָרוּר עֹשֶׂה מְלֶאכֶת ה' רְמִיָּה וְאָרוּר מֹנֵעַ חַרְבּוֹ מִדָּם. וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד, ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד – מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם, ויזכה לחיי העולם הבא, שנאמר (שמואל א' כה, כח-כט): כִּי עָשֹׂה יַעֲשֶׂה ה' לַאדֹנִי בַּיִת נֶאֱמָן, כִּי מִלְחֲמוֹת ה' אֲדֹנִי נִלְחָם, וְרָעָה לֹא תִמָּצֵא בְךָ מִיָּמֶיךָ… וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת ה' אֱלוֹהֶיךָ".[3]
[3]. חיילי צבא דוד המלך היו כותבים גט לנשותיהם לפני יציאתם לקרב (שבת נו, א), כדי שאם ימותו ויאבדו, לא יהיו נשותיהם עגונות. הוסיף מרן הראי"ה (עין איה שם סא), שיש בזה ביטוי למעבר שלהם ממצב של אדם יחיד בעל משפחה למדרגה כלל ישראלית.
כפי הנראה, כוונת הרמב"ם בדבריו: "מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם, ויזכה לחיי העולם הבא", שבזכות המצווה יזכה לכך. אבל כיוון שלא סמכה התורה על הנס, צריך לומר שכוונתו היא שגם אם החייל ייהרג, כיוון שנלחם בגבורה לשם שמיים, מיתתו לטובתו, לחיי העולם הבא, והיהודים שיחיו בזכותו ייחשבו כבניו וכאילו בונים לו בית נאמן בעולם הזה.