אף שגם נשים מצוּות בהצלת ישראל ובמצוות יישוב הארץ, לא ציוותה התורה את הנשים להתגייס לצבא. לכן, כאשר ציווה ה' את משה להכין את עם ישראל לקראת כיבוש הארץ, ציווה למנות את הגברים יוצאי הצבא ולא את הנשים (במדבר א, א-ג; מה-מו). וכן בימי כיבוש הארץ, ובימי בית המקדש הראשון והשני, נשים לא התגייסו לצבא. וכפי שאמרו חכמים, שאין דרך אשה לכבוש (יבמות סה, ב), ואין דרכה של אשה לעשות מלחמה (קידושין ב, ב).
כלומר, על פי כללי דרך ארץ שקדמו לתורה, נהגו בכל העמים שנשים לא התגייסו לצבא, כי אין דרכן לעשות מלחמה ולכבוש. עמדה זו התבססה על חלוקת התפקידים הטבעית, לפיה, הגברים, שחזקים יותר בממוצע מבחינה גופנית, היו אחראים על עבודת השדה והגנת המשפחה, ואילו הנשים, שנושאות ברחמן את ילדיהן ומניקות אותם, היו אחראיות על משק הבית וגידול הילדים. במסגרת זו, בעת מלחמה הגברים התגייסו לצבא, והנשים קיימו במידת האפשר את שגרת החיים בעורף.
ואף שאמרו חכמים במשנה (סוטה מד, ב): "במלחמת מצווה הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה" (רמב"ם מלכים ז, ד), לא התכוונו שהכלה תצא ללחום, שכן לא מצינו בתולדות ישראל מקרה שנשים יצאו לצבא. אלא הכוונה היא, שהואיל והחתן יצא מחדרו למלחמה, הכלה יצאה מחופתה לביתה (רדב"ז בפירושו הראשון, דברי יששכר קמט). ובשעת הצורך, סייעה למלחמה בהספקת מים ומזון (רדב"ז בפירושו השני, תפארת ישראל, רש"ש). כלומר, הכלה יצאה מחופתה כדי לחזק את העורף, שככל שהעורף יהיה חזק יותר, כך יוכלו החיילים להתפנות יותר לניצחון המלחמה (שיחות הרצי"ה א"י עמ' 256).
אמנם במצב של מלחמה טוטאלית, שבה כל המשאבים בלא יוצא מהכלל צריכים להיות מופנים להצלת האומה והצלחת המלחמה, במידה והדבר יהיה הכרחי – נשים יצטרכו להתגייס לצבא, שכן פיקוח נפש דוחה את כל המצוות. וכפי שנהגו אומות העולם במלחמת העולם השנייה, שבנוסף לכמאה מיליון חיילים גברים, גם כשני מיליון נשים גויסו לצבאות השונים, רובן ככולן כתומכות לחימה, כחובשות וכאחראיות על המטבחים והאספקה. בצבא הרוסי היו גם כמה אלפי נשים שנלחמו כצלפיות וטייסות קרב. במקביל לתרומת החיילות לצבא, תופעת הפריצות במחנות רבתה, וחיילות רבות מאוד נפגעו מכך. בחסדי ה', מאז שקמה מדינת ישראל לא הגענו למצב של פיקוח נפש לאומי שמחייב את גיוס כל המשאבים בלא יוצא מהכלל, ובכלל זה גיוס נשים.[7]
[7]. ראו בדברי הרצי"ה (לנתיבות ישראל ח"א עמ' קעח-קעט בהוצאת בית אל, בהערה), שביאר שגם נשים שייכות למצווה. ועי' ב'לאור ההלכה' לרב זווין (עמ' כד-כז, הוצאת קול מבשר), ומאמר הרב שביב (תחומין ד, עמ' 79). ונראה שאכן גם נשים חייבות במצוות יישוב הארץ וההגנה עליה, אלא שהן מקיימות את המצווה בסיוע למלחמה מהעורף, בקיום המשפחות, בעידוד הגברים הלוחמים ובקיום המשק, ובמידת הצורך אף באספקת מים ומזון ללוחמים, וזו משמעות המשנה, וכדברי החינוך (מצווה תכה, הנוגעת לכיבוש הארץ). שתי סיבות לכך שתרומת הנשים למלחמה היתה בעורף ולא בלחימה: א) אין דרכן בכך. כלומר, על פי המסורת תפקידן הטבעי של הנשים לטפל במשפחה, להחזיק אותה ולטפחה, שאם אין משפחות – אין עם, ואין על מה להילחם. וגם בעת מלחמה העם צריך איזון, ולשם כך הנשים צריכות לקיים במידת האפשר את שגרת החיים בעורף. ב) עירוב גברים ונשים במחנה פוגע בצניעות ובקדושה, ועלול גם לפגוע בריכוז הנדרש לצורך המלחמה (ראו אבן עזרא דברים כב, ה, שרמז לשניהם). ורק אם יגיע ח"ו מצב שבו יהיה הכרח גמור שגם נשים יתגייסו, ובלעדיהן לא נוכל לשרוד ח"ו, יהיו חייבות להתגייס למלחמה, תוך מאמץ מירבי לשמור על הצניעות.