כדי שהכהנים והלוויים יוכלו למלא את תפקידם הכלל-ישראלי, קבעה התורה שלא תינתן להם נחלה בארץ, אלא כל שבט ושבט יקצה להם ערים בנחלתו. שנאמר (במדבר לה, א-ח): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה… צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתְנוּ לַלְוִיִּם מִנַּחֲלַת אֲחֻזָּתָם עָרִים לָשָׁבֶת, וּמִגְרָשׁ לֶעָרִים סְבִיבֹתֵיהֶם תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם… מֵאֵת הָרַב תַּרְבּוּ וּמֵאֵת הַמְעַט תַּמְעִיטוּ, אִישׁ כְּפִי נַחֲלָתוֹ אֲשֶׁר יִנְחָלוּ יִתֵּן מֵעָרָיו לַלְוִיִּם". וכן עשו בני ישראל בימי יהושע, שנאמר (יהושע כא, ג): "וַיִּתְּנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַלְוִיִּם מִנַּחֲלָתָם אֶל פִּי ה' אֶת הֶעָרִים הָאֵלֶּה וְאֶת מִגְרְשֵׁיהֶן". כלומר, הכהנים והלוויים קיבלו ערים למגורים בכל רחבי הארץ, אבל לא היו להם אדמות לגדל את מזונם, אלא הם ניזונו מהתרומות והמעשרות שקיבלו מבני ישראל. שנאמר (דברים יח, א-ב): "לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, כָּל שֵׁבֶט לֵוִי, חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל – אִשֵּׁי ה' וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן. וְנַחֲלָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו – ה' הוּא נַחֲלָתוֹ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ". במשך הדורות, לפי הצורך, הקצו לכהנים וללוויים ערים נוספות, כדוגמת העיר נוב (פנה"ל כשרות ז, ג).[3]
על ידי התרומות קיבלו הכהנים כשלושה אחוזים מהיבול החקלאי, ועל ידי המעשר הראשון קיבלו הלוויים כתשעה אחוזים. גם מהבהמות נצטוו ישראל לתת מתנות לכהנים: את הזרוע, הלחיים והקיבה מכל בהמה שנשחטה, ואת ראשית הגז מהצאן. כך יצא, שממאכלי הצומח הפרישו כשנים עשר אחוז לכהנים וללוויים (עי' פנה"ל כשרות ז, ז, 4), ומהבהמות הפרישו לכהנים כשמונה אחוז מהבשר, ואף נתנו להם את הבכורים (שם יט, א; ד. בכור תמים היה עולה כקרבן, והכהנים אכלו מבשרו בירושלים; ובעל מום נאכל על ידי הכהנים בכל מקום).
כיוון שמגמת התרומות והמעשרות לסייע לכהנים וללוויים בתפקידם הרוחני והציבורי, מצווה לתת אותם לְכהנים ולוויים תלמידי חכמים, שלומדים ומלמדים תורה. וכפי שהורה המלך חזקיהו (דברי הימים ב' לא, ד): "וַיֹּאמֶר לָעָם, לְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַיִם, לָתֵת מְנָת הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם, לְמַעַן יֶחֶזְקוּ בְּתוֹרַת ה'" (פנה"ל כשרות ז, ג).
[3]. שש ערי לוויים וכהנים שימשו כערי מקלט עבור רוצחים בשגגה: בצר, רמות וגולן בעבר הירדן המזרחי; חברון, שכם וקֶדֶש בעבר הירדן המערבי. כלומר, אדם שהרג את חברו, היה צריך לברוח אל אחת מערי המקלט של הלוויים, כדי שגואלי הדם – קרובי הנרצח – לא יוכלו להשיגו ולהורגו. אם התברר שרצח בשגגה, היה עליו לשהות בעיר המקלט עד מותו של הכהן הגדול. משך גלותו בעיר המקלט נועד לכפר על עוונו ולתקן את אופיו על ידי חינוכו בקרב הלוויים (ראו ספר החינוך תח). אם התברר שרצח במזיד – היה נענש במיתה (דברים יט, יב; מכות י, ב). למדו חכמים מדרשת הפסוקים, שגם ארבעים ושתיים ערי הלוויים הנוספות שימשו כערי מקלט (מכות י, א).
עוד יש להוסיף, שיש לשבט לוי, ובמיוחד לכהנים, ובמיוחד לכהן הגדול, אחריות לחנך את העם ולהתפלל עליהם שלא יגיעו למכשול נורא של רצח. ועל כן, הרוצח בשגגה גולה עד מות הכהן הגדול, וביארו חכמים (שם יא, א), שזה מפני שהיתה לו אחריות על כך.
נחלקו תנאים ואמוראים (שם יג, א), אם הרוצחים שגרו בערי הלוויים נדרשו לשלם ללוויים על מגוריהם. להלכה נפסק שעל שש ערי המקלט לא נדרשו לשלם, ועל ארבעים ושתיים הערים האחרות נדרשו לשלם (רמב"ם רוצח ח, י; סמ"ג עשין עו). ויש אומרים שהמחלוקת היא האם הרוצחים צריכים לשלם לערי הלוויים דמי ארנונה ושאר מיסים (תוס' מכות שם 'מעלים'), ומשמע שעבור המגורים לכל הדעות שילמו.
חלוקת ערי הלוויים היתה לפי שבטים: משפחות הכהנים קיבלו את עריהן משבטי יהודה, שמעון ובנימין (יהושע כא, ט-יא). לוויים מבני קהת קיבלו את עריהם משבטי אפרים, דן וחצי המנשה שבעבר הירדן המערבי (שם כ-כו). בני גרשון קיבלו את עריהם משבטי יששכר, אשר, נפתלי וחצי המנשה שבעבר הירדן המזרחי (שם כז-לג). בני מררי קיבלו את עריהם משבטי זבולון, גד וראובן (שם לד-לח; דבה"י א' ו, סג-סד).