שבט לוי נבחר לשרת את עם ישראל, בשמירת הקודש בבית המקדש, בשמירת התורה על ידי חינוך והוראה, ובשמירת העם והארץ על ידי הובלת הצבא ועידוד החיילים. אולם, כגודל המעלה כך גודל האחריות, ובמיוחד על הכהנים, שהתקדשו לתפקיד הרוחני יותר, וזכו למתנות רבות יותר. וכאשר במקום לשקוד על מילוי שליחותם המקודשת, השתמשו במעמדם לשם כבוד וממון, המיטו חורבן על המקדש, העם והארץ.
בימי משכן שילה, בניו של עלי השופט, שהיה גם הכהן הגדול, נהגו בשררה ובשחיתות. במקום לקרב את העם לעבודת ה', לקחו בחוזקה חלקים גדולים מהקרבנות עוד לפני הקטרת חלביהם על המזבח. "וַתְּהִי חַטַּאת הַנְּעָרִים גְּדוֹלָה מְאֹד אֶת פְּנֵי ה', כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים אֵת מִנְחַת ה'" (שמ"א ב, יז). אולם עלי אביהם לא הוכיחם כראוי, ואף לאחר שאמר לו הנביא, שאם לא יחזרו בתשובה יֵענשו בחומרה יתירה, לא הוכיחם בחומרה הראויה. והאסון הגיע, הפלשתים ניצחו את ישראל במלחמה, הרגו את בני עלי ולקחו את ארון ה' בשבי, ואף משכן שילה נחרב (עי' שם ד). דורות רבים לאחר מכן, רדפה הקללה את בית עלי, שכל בחוריהם מתו צעירים, ורק אם הקפידו לעסוק בתורה ובגמילות חסדים זכו להאריך ימים (יומא פו, א; ר"ה יח, א).
במקומם הנהיג את ישראל שמואל הנביא משבט לוי, שכמו משה רבנו היה מסור כולו לישראל, וכל ימיו היה עובר מעיר לעיר ללמד תורה ולהורות הלכה בלא שנהנה מהציבור כלל (שמ"א ז, טו-יז; ברכות י, ב). אמנם בניו לא הלכו בדרכו, "וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע וַיִּקְחוּ שֹׁחַד וַיַּטּוּ מִשְׁפָּט". זה היה אחד הגורמים שהובילו את העם לדרוש מלך שלא כראוי (ראו להלן טו, ד).
בשלהי ימי בית המקדש הראשון, ממסד הכהנים הושחת, ובמקום לעורר את המנהיגות והעם לתורה ולתשובה כדי למנוע את החורבן, תמכו במלך ובשרים המושחתים. וכדברי הנביא ירמיהו: "הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ: אַיֵּה ה'? וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי" (ירמיהו ב, ח). "הַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַשֶּׁקֶר, וְהַכֹּהֲנִים יִרְדּוּ עַל יְדֵיהֶם" (שם ה, לא).
גם בימי בית המקדש השני, במשך תקופה ארוכה, הכהונה הגדולה נקנתה מהשלטון בכסף, תוך הנחה שעל ידי תפקידם יוכלו להטיל מיסים על העם, להתעשר ולהשיג טובות הנאה למשפחתם. אמרו חכמים, שבארבע מאות ועשרים שנות קיומו של בית המקדש השני, שימשו בו יותר משלוש מאות כהנים גדולים, שהואיל ורובם הגדול היו רשעים – מתו בעוונם ולא הוציאו את שנתם (יומא ט, א; פסחים נז, א).
יחד עם זאת, בימי בית המקדש השני, בעת שמלכות יוון גזרה להעביר את ישראל על דתם, הכהנים החשמונאים הם שקמו ומרדו ביוונים והצילו את ישראל, ובזכותם אחיזת ישראל בארצם התחזקה, ולימוד התורה התרחב. ואמנם בהמשך צאצאי החשמונאים חטאו ונטלו לעצמם את המלוכה, נהו אחר היווניות וחטאו במלחמת אחים שהובילה להשלטת הרומאים על הארץ, עד שלבסוף בית המקדש נחרב (ראו פנה"ל זמנים יא, ד). אולם בזכות אותם כהנים צדיקים מבית חשמונאי שנלחמו בגבורה ביוונים – בתי המדרש התחזקו, חכמי התורה העמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה. ובזכותם, אור התורה שבא לידי ביטוי בנרות חנוכה, המשיך להאיר ולקיים את ישראל בכל ימי הגלות הארוכים עד חזרתנו לארץ (פנה"ל שם ה-ו).