כפי שלמדנו, את תפקיד השוטרים מילאו בני שבט לוי, וכפי שאמרו חכמים (יבמות פו, ב): "בתחילה (בימי בית המקדש הראשון) לא היו מעמידים שוטרים אלא מן הלוויים", שנאמר (דברי הימים ב' יט, יא): "וְשֹׁטְרִים הַלְוִיִּם לִפְנֵיכֶם".
בכלל תפקידם כשוטרים, היו הלוויים אחראים על הגיוס לצבא כפי הכללים שקבעה התורה. כלומר, במלחמת רשות לא גייסו חיילים שזה עתה בנו בית או נטעו כרם או ארסו אשה, כמו כן לא גייסו חיילים שליבם רך ועלולים להיבהל במלחמה. שנאמר (דברים כ, ה-ח): "וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר: מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ – יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ. וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ – יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ. וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ – יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה. וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם, וְאָמְרוּ: מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב – יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ". לעומת זאת, במלחמת מצווה של הצלת ישראל מיד אויביו, כולם היו חייבים לצאת – "אפילו חתן מחדרו" (סוטה מד, ב). אמנם מובן מאליו, שגם במלחמת מצווה, נכים וחולים שאינם מסוגלים להילחם פטורים, והשוטרים היו צריכים לקבוע מי באמת נכה או חולה ופטור, ומי מתחזה וחייב לצאת למלחמה.
"וְהָיָה כְּכַלֹּת הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם, וּפָקְדוּ שָׂרֵי צְבָאוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם" (דברים כ, ט). מעת תחילת המלחמה, תפקידם של השוטרים היה לדרבן את הלוחמים ולהעניש את הבורחים מהמערכה. וכפי שאמרו חכמים (משנה סוטה ח, ו), שהיו מעמידים 'זקיפים', כלומר "שוטרים חזקים ועזים" (רמב"ם הל' מלכים ז, ד), לפני הלוחמים ואחריהם. לפניהם – כדי להעמיד את הנופלים, ואחריהם – כדי להעניש את הרוצים לברוח, על מנת למנוע תבוסה. וכפי שאמרו חכמים (משנה סוטה שם): "וכשילין (קרדומות) של ברזל בידיהן, וכל המבקש לחזור (לברוח) – הרשות בידו (של השוטר) לקפח את שוקיו, שתחילת ניסה – נפילה".[6]
[6]. משנה סוטה (ח, ו): "וְהָיָה כְּכַלֹּת הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם, וּפָקְדוּ שָׂרֵי צְבָאוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם. ובעקבו של עם (אחרי הלוחמים) מעמידין זקיפין (גיבורים) לפניהם (להעמיד את הנופלים), ואחרים מאחוריהם (שנועדו להעניש את הבורחים), וכשִילין של ברזל בידיהן, וכל המבקש לחזור – הרשות בידו לקפח את שוקיו, שתחילת ניסה – נפילה". כיוון שגם זה תפקיד משטרתי, הלוויים מִלאו תפקיד זה. ←
על תפקיד הלוויים כשוטרים נאמר: "וְדָוִיד זָקֵן וְשָׂבַע יָמִים, וַיַּמְלֵךְ אֶת שְׁלֹמֹה בְנוֹ עַל יִשְׂרָאֵל… וַיִּסָּפְרוּ הַלְוִיִּם מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמָעְלָה… וְשֹׁטְרִים וְשֹׁפְטִים שֵׁשֶׁת אֲלָפִים" (דבה"י א' כג, א-ד). וכן נאמר: "לַיִּצְהָרִי – כְּנַנְיָהוּ וּבָנָיו לַמְּלָאכָה הַחִיצוֹנָה עַל יִשְׂרָאֵל, לְשֹׁטְרִים וּלְשֹׁפְטִים" (שם כו, כט). וכן בימי יהושפט: "וְשֹׁטְרִים הַלְוִיִּם לִפְנֵיכֶם, חִזְקוּ וַעֲשׂוּ, וִיהִי ה' עִם הַטּוֹב" (שם ב' יט, יא). וכן בימי יאשיהו: "וְעַל הַסַּבָּלִים וּמְנַצְּחִים לְכֹל עֹשֵׂה מְלָאכָה לַעֲבוֹדָה וַעֲבוֹדָה, וּמֵהַלְוִיִּם סוֹפְרִים וְשֹׁטְרִים וְשׁוֹעֲרִים" (שם לד, יג). וכן אמרו (יבמות פו, ב): "בתחילה (בימי בית המקדש הראשון) לא היו מעמידים שוטרים אלא מן הלוויים, שנאמר: וְשֹׁטְרִים הַלְוִיִּם לִפְנֵיכֶם. עכשיו, אין מעמידין שוטרים אלא מישראל". משום שרק מעטים מהלוויים עלו בראשית ימי בית המקדש השני (ראו פנה"ל כשרות ז, ח). וכן אמרו חכמים (ספרי דברים טו), שהלוויים היו השוטרים שהתלוו לשופטים להעניש את החוטאים. וביאר רבי דוד פארדו, שתפקיד זה שייך ללוויים מצד ששורשם במידת הגבורה (ספרי דבי רב דברים א, טו), והם המשיכו בכך את תפקידם ממצרים ומעצירת החוטאים והענשתם בחטא העגל (מלבי"ם שמות לב, כז; משך חכמה במדבר ט, ט-י), וממלחמתם ברוצים לשוב מצרימה (ירושלמי יומא א, א, כמובא בהלכה א). וכן כתב הרב גורן (תורת המדינה עמ' 238), שמכיוון שעל שבט לוי הוטלה האחריות לאכיפת חוקי התורה, רק הם שימשו כשוטרים, עד שנקנסו בימי עזרא. אמנם משמע מהפסוק בדברים (טז, יח), שמינו שופטים ושוטרים מכל שבט ושבט! ויש ליישב שמינו שוטרים מבני לוי שחיו בנחלת אותו השבט. ויש מפרשים שבנוסף לשוטרים שהיו מבני כל שבט, היו גם שוטרים מבני לוי עם סמכויות שיפוטיות (באר שבע סוטה מב, א; עשה לך רב ג, מח).