לכל אדם מישראל שמורה הזכות לבחור לאיזה כהן ולוי ייתן את מתנות הכהונה והמעשרות. זכות זו יצרה קשר אישי בין הישראלים לכהנים וללוויים, ודִרבנה את הכהנים והלוויים להיות מסורים לעבודת הקודש בקרב בני קהילותיהם, כדי שבני הקהילה מצידם ירצו להעניק להם את מתנותיהם. כך יצא, שמי שהתאמץ ללמד תורה לילדים ולמבוגרים, ונהנו ממנו עצה ותושיה – זכה שיעדיפו לתת לו את המתנות. מנגד, מי שהתנכר לבני קהילתו, או התעצל ולא לימדם תורה, או זלזל באנשי העבודה – קיבל יחס דומה בעת חלוקת המתנות.
אף שכל אדם מישראל יכול היה לבחור למי לתת את מתנותיו, לא היה חשש שכהנים ולוויים שהציבור רחש להם אהבה וכבוד על חכמתם ומסירותם יתעשרו מאוד, ואילו חבריהם ירעבו ללחם. שכן המתנות היו דברי מאכל, ולאחר שהכהנים והלוויים הנערצים קיבלו את כל צורכם בשפע, לא היה טעם לתת להם עוד מתנות שאין ביכולת משפחתם לאכול. וכבר עדיף היה לבעל הפירות ליצור קשר עם כהנים ולוויים אחרים, שפנויים יותר ליצירת קשר רוחני ולימודִי עִם מי שיבחר לתת להם את מתנותיו. כך נוצר קשר רצוף בין כלל הישראלים לכלל הכהנים והלוויים, כאשר הכהנים והלוויים המסורים זכו להעדפה וקיבלו ראשונים את כל צרכם בשפע, ואלו שפחות הסבירו פנים, ולא התאמצו ללמד יפה את התלמידים – קיבלו פחות (פנה"ל כשרות ז, ד).
הנוהַג המקובל היה שהכהנים והלוויים שהיו קשורים אל בעל הפירות היו מגיעים למקום איסוף הפירות בשדות כדי לקבל את מתנותיהם, מפני שחובת בעל הפירות היא להפריש תרומות ומעשרות, ולא להובילם לביתם של הכהן והלוי. על ידי כך הכירו הכהנים והלוויים את מלאכתם של ישראל, ויכלו לכבדם ולעודדם ולחנך את ילדיהם באופן מתאים ומדויק. מסתבר שכאשר בעל השדה רצה לתת את מתנותיו לכהן או לוי זקן שהיה גדול בתורה, היה מתנדב להביאן לביתו (פנה"ל כשרות ז, ד).
מכך שלכל אדם מישראל היתה הזכות לבחור לאיזה כהן ולאיזה לוי לתת את מתנותיו, יש ללמוד שכאשר צריכים לְמַנות רב לבית כנסת או לקהילה, בני הקהילה שנזקקים לרב הם שצריכים לבחור אותו, וכפי שנהגו ישראל במשך דורות רבים.