לצד תפקידם של הכהנים לרומם את רוחם של הלוחמים, ותפקידם של הלוויים לשמש כשוטרים האחראים על גיוס החיילים וחלוקתם ליחידותיהם, ועל המשמעת הצבאית בעת מלחמה, מצאנו שלוויים וכהנים נמנו גם בין הלוחמים הרגילים. כלומר, אחר שבני שבט לוי מילאו את תפקידם הלאומי כשומרי משמרת הקודש במשכן ובמקדש, וככהנים משוחי מלחמה ומריעים בחצוצרות, והלוויים כשוטרים וכנושאי תפילה – הנותרים בלא תפקיד מבני שבט לוי התייצבו כלוחמים לכל דבר, כך שהיו גדודים רבים של לוויים וכהנים. וכפי שמצינו בעת המלכת דוד למלך על כלל ישראל, שמכל שבט נשלחו "רָאשֵׁי הֶחָלוּץ לַצָּבָא", ובכללם מבני שבט לוי ומשפחת הכהונה, שנאמר (דבהי"א יב, כד-לט): "וְאֵלֶּה מִסְפְּרֵי רָאשֵׁי הֶחָלוּץ לַצָּבָא, בָּאוּ עַל דָּוִיד חֶבְרוֹנָה לְהָסֵב מַלְכוּת שָׁאוּל אֵלָיו, כְּפִי ה': בְּנֵי יְהוּדָה נֹשְׂאֵי צִנָּה וָרֹמַח – שֵׁשֶׁת אֲלָפִים וּשְׁמוֹנֶה מֵאוֹת חֲלוּצֵי צָבָא. מִן בְּנֵי שִׁמְעוֹן גִּבּוֹרֵי חַיִל לַצָּבָא – שִׁבְעַת אֲלָפִים וּמֵאָה. מִן בְּנֵי הַלֵּוִי – אַרְבַּעַת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת. וִיהוֹיָדָע הַנָּגִיד לְאַהֲרֹן, וְעִמּוֹ שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וּשְׁבַע מֵאוֹת… (וכן נספרו שם לוחמים משבטים נוספים) כָּל אֵלֶּה אַנְשֵׁי מִלְחָמָה, עֹדְרֵי מַעֲרָכָה בְּלֵבָב שָׁלֵם, בָּאוּ חֶבְרוֹנָה לְהַמְלִיךְ אֶת דָּוִיד עַל כָּל יִשְׂרָאֵל…".
יתרה מזו, מצאנו שבניהו בן יהוידע היה שר הצבא של שלמה המלך, היינו המפקד העליון, שנאמר (מל"א ד, ד): "וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע עַל הַצָּבָא". והוא היה כהן, שנאמר (דבהי"א כז, ה): "שַׂר הַצָּבָא… בְּנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן רֹאשׁ". הרי שהיה מקובל שכהנים משרתים בצבא כלוחמים, ובניהו התגלה כלוחם עז ומפקד דגול, ועלה בסולם הדרגות עד שנבחר לעמוד בראש הצבא. בכך המשיך את מורשת אביו יהוידע, שהיה מפקד על הכהנים הלוחמים בצבא ישראל (שם יב, כח; רש"י, רד"ק, מצודות דוד ומלבי"ם שם).
לסיכום, בנוסף לתפקידים הצבאיים שהטילה התורה על הכהנים והלוויים, כחיל רבנות, חינוך, שלישות ומשטרה, כהנים ולוויים רבים נטלו חלק פעיל במלחמה כשאר לוחמי ישראל. במלחמת רשות יצאו כמתנדבים, ובמלחמת מצווה של הצלת ישראל מיד אויביו, היו חייבים לצאת, שהרי במלחמת מצווה הכל יוצאים, אפילו חתן מחדרו (שבת הארץ יג, יב; חבלים בנעימים א, קלב). אלא שתחילה היו צריכים למלא את תפקידם כמארגני הצבא, כחיל רבנות, חינוך, שלישות ומשטרה, והכהנים והלוויים שלא נצרכו לכך, התגייסו לצבא כשאר לוחמי ישראל.[7]
[7]. מכמה מקורות למדנו שהכהנים יצאו למלחמה יחד עם שאר ישראל: למדנו במשנה (סוטה מג, א), שאם כהן גדול אירס אלמנה, או כהן הדיוט אירס גרושה, כיוון שנישואיהם פסולים, אינם חוזרים מעורכי המלחמה במלחמת הרשות. כמו כן, הגמ' (קידושין כא, ב) הסתפקה האם גם כהן נכלל בהיתר 'אשת יפת תואר', שקיים רק במלחמת הרשות (רש"י דברים כא, י). הרי שכהנים השתתפו במלחמת רשות. כל שכן במלחמת מצווה, שבה כהנים ולוויים חייבים, שכן אמרו (משנה סוטה מד, ב): "במלחמות מצוה הכל יוצאין – אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה" (אמר יוסף מלכים ז, ד; חבלים בנעימים א, קלב).
מנגד, מכך שהתורה צוותה לִמְנות את שבט לוי בנפרד (במדבר כו, סב) ולא במפקד יוצאי הצבא שנועדו לכבוש את הארץ, משמע שלא השתתפו במלחמה. וכן משמע לכאורה מהרמב"ם (שמיטה ויובל יג, יב), ששבט לוי לא היה שותף במלחמות, מכיוון ש"הובדל לעבוד את ה' ולשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים", "לפיכך הובדלו מדרכי העולם: לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין…".
אולם כפי שלמדנו ממקורות רבים, בפועל שבט לוי השתתף במלחמות רשות ובמלחמות מצווה, הרי שרק במלחמת מצווה של כיבוש נחלות הארץ – שבט לוי לא השתתף בתפקידי לוחמה רגילים, הואיל ולא קיבל נחלה בארץ. אמנם גם במלחמת כיבוש הארץ הכהנים והלוויים מילאו את תפקידיהם כמארגני הצבא, כחיל רבנות, חינוך, שלישות ומשטרה צבאית. וכן מבואר בראשונים. (ואף שהיו מהם שנלחמו גם בכיבוש נחלות הארץ, כמבואר ב'העמק דבר' במדבר א, מז, כיוון שהיו מועטים – לא נמנו בנפרד).
אבל בשאר מלחמות מצווה שבט לוי השתתף כמו כולם. וכן למדנו ממלחמת הנקמה במדין, שה' צווה את ישראל לגייס: "אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא" (במדבר לא, ד), ואמרו חכמים בספרי, והובא ברש"י שם: "לרבות שבט לוי". ביארו רא"מ ושפתי חכמים: "שלא תאמר: כיוון שאין לשבט לוי חלק ונחלה בארץ, לא יהיו בכלל הלוחמים". וכ"כ רד"ק (שמ"ב כג, כ), ש"כשצוה הקב"ה להילחם בשבעה גוים, ובשאר האומות המצרות לישראל, לא חילק בין כהנים לישראל", שכולם חייבים במצווה. והוסיף (מל"א ב, כה), שאף שאסור לכהן להיטמא למתים, "מותר לכהן להילחם במלחמות מצוה ולהטמא, לפיכך נתנוֹ שלמה (לבניהו הכהן) שר צבא". וכ"כ הרב יוסף אלקלעי (אמר יוסף הל' מלכים ז, ד), קרן אורה (סוטה מד, ב), הרב יהודה גרויברט (חבלים בנעימים א, קלב), הרב אהרן לוין הי"ד (אבני חפץ צ, ז-ח), הרב הלל פוסק (ט, תתרמה), הרב משה בוצ'קו (מכתבים ומאמרים) ושו"ת השבי"ט (ד, יד), שאף כהנים ולוויים חייבים במלחמת מצווה.
וביאר מרן הרב קוק (שבת הארץ יג, יב), שדווקא ממלחמה פרטית הלוויים פטורים, כגון "ששבט אחד עושה מלחמה בשביל ההתנחלות שלו, שימצא לו בזה", אך במלחמת מצווה של כל ישראל – כל בני שבט לוי והכהנים חייבים. וכ"כ הרב עוזיאל (משפטי עוזיאל ח, כא; ט חו"מ ג), הרב הרצוג (משואה ליצחק א, 'גיוס בני הישיבות ערב מלחמת השחרור' יב), הרב הנזיר (איגרת מלחמה ושלום עמ' כח), הרב מי"ל זק"ש (הובא ב'משפט הצבא בישראל' עמ' צב), הרב ישראלי (משפטי שאול ב, קלג), והרב יהודה גרשוני (תחומין ד, 'על הגבורות ועל המלחמות' ח), הרב רבינוביץ (יד פשוטה על הרמב"ם שם). ולחידושי הגרי"ז (סוטה מג, א), שבט לוי חייב במלחמת מצווה, אך מגייסים אותו רק כשיש צורך בכך. וכעין זאת כתב ציץ אליעזר (ג, ט, א).
אמנם יש שלמדו מהרמב"ם הנ"ל (שמיטה ויובל יג, יב), ששבט לוי אינו חייב גם במלחמת מצווה. כלומר, לדעתם שבט לוי היה אחראי על הצבא כחיל רבנות, חינוך, שלישות ומשטרה, כמבואר בהלכות ז-ט, אולם מתפקידי לוחמה רגילים היה פטור גם במלחמת מצווה. ומי שרצה יכול היה להתגייס בהתנדבות למלחמת רשות ומלחמת מצווה, ולכן דנים חכמים בדיני כהן שנמצא במלחמה (הרב טיקוצ'ינסקי, התורה והמדינה ה-ו, 'שחרור בני הישיבות מגיוס'; שער ראובן עמ' סג-סט; שמ"ש ומגן ג, יו"ד כ; מאורות נריה, ישראל במדינתו עמ' 91-92; משנת יעב"ץ שביעית ויובל יג, יב; מאמר מרדכי הל' שבת ה, קח, ג; דרך אמונה באו"ה לרמב"ם שמיטה ויובל יג, יב).
אולם קשה מאוד לקבל את דבריהם, שבלא שום מקור נוסף, על סמך דברי אגדה שכתב הרמב"ם בסוף ספר זרעים, כדרכו לחתום את ספרי היד החזקה בדברי אגדה, ביטלו מצווה מהתורה. שכן אם רצה הרמב"ם לחדש דין זה, היה צריך לכותבו בהלכות מלחמה (שיחות הרצי"ה תלמוד תורה ב, עמ' 114; הרב הרצוג, משואה ליצחק א, 'גיוס בני הישיבות ערב מלחמת השחרור' יב). לפיכך, רק ממלחמת מצווה של כיבוש הארץ היו פטורים, ואף בה היה להם תפקיד מרכזי בחיזוק רוח העם, כחיל רבנות וחיל חינוך במסגרת כהן משוח מלחמה, תרועה בחצוצרות ותפילות, וכן במסגרת חיל שלישות ומשטרה שמפקחים על כלל הצבא. אולם בשאר מלחמות מצווה, אחר שמילאו את חובתם בעידוד ובארגון הצבא, היו חייבים. ובמלחמת רשות יכלו לצאת למלחמה כשאר ישראל, לפי בחירתם.