התכלית של בחירת אבות, יציאת מצרים ומתן תורה, להקים עם שיקיים את התורה בארץ ישראל. כפי שאמר ה' למשה (שמות ג, ז-ח): "רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם… וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה, אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ". וכפי שנאמר על מתן תורה וכריתת הברית של ה' עם ישראל לקראת הכניסה לארץ ישראל (דברים כז, ט): "הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱלוֹהֶיךָ". וזאת ההבטחה שהבטיח ה' לאבות, שמהם ייצא עם שינחל את ארץ ישראל ויגלה את דבר ה' וברכתו לעולם (בראשית יב, א-ג; כו, ד; כח, יד). ארץ ישראל נקראת 'ארץ החיים' (אדר"נ לד, י; תנחומא ויצא כג; זוהר ח"א קטו, א), מפני שככל שעם ישראל קשור אליה כך חייו מתעצמים, ורק בה הוא יכול לגלות את הייעוד האלוהי השלם, לפיו דבר ה' מתגלה בכל תחומי החיים, ברוחניות ובגשמיות, בלא יוצא מן הכלל. אבל בחוץ לארץ, אין אפשרות לגלות את האמונה האחדותית (לעיל הלכה א). ועל כן החיים היהודיים בחוץ לארץ נקראים 'גלות', היינו מצב זמני ולא טבעי, שאין לו ערך בפני עצמו אלא רק כמצב של המתנה, ציפייה ותיקון החטא לקראת החזרה לארץ (מהר"ל, נצח ישראל א).
לכאורה לפי זה, רק בארץ ישראל מצוּוים ישראל לקיים את מצוות התורה, וכך אכן משמע מהתורה, שנאמר: "כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלוֹהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם, וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ – וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם. אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן ה' אֱלוֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ, כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה" (דברים יא, לא – יב, א). וכן נאמר (דברים ו, א): "וְזֹאת הַמִּצְוָה, הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹוהֵיכֶם לְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ". ונאמר (שם ד, יד): "וְאֹתִי צִוָּה ה' בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים, לַעֲשֹׂתְכֶם אֹתָם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ". משמע שחיוב המצוות הוא דווקא בארץ. אולם מנגד, נאמר (דברים יא, טז-יח): "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם, וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם. וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם… וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם. (ואע"פ כן, גם כשתהיו בגלות) וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם, וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם". הרי שאף בגלות צריך לקיים את המצוות.
ביארו חכמים, שאת המצוות התלויות בארץ, היינו שקשורות לקרקע, צריך לקיים בארץ בלבד, אבל את המצוות שאינן תלויות בארץ חייבים לקיים גם בגלות (ירושלמי שביעית ו, א; קידושין א, ח; בבלי קידושין לז, א; ספרי עקב מג-מד).
אולם הוסיפו וביארו, שכל תכלית קיום המצוות בגלות היא כדי שנדע לקיימן כשנחזור לארץ, וכדי שעל ידי קיומן בגולה נתעורר לתשובה, ונזכה לקרב את גאולתנו. וכמו שאמרו חכמים (ספרי עקב מג): "אע"פ שאני מַגְלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ – הֱיו מצוינים במצוות, שכשאתם חוזרים – לא יהיו לכם חדשים. משל למלך שכעס על אשתו וחזרה לבית אביה. אמר לה (המלך): הֱוִי מקושטת בתכשיטייך, כשתחזרי – לא יהיו עלייך חדשים. כך אמר להם הקב"ה לישראל: בני, הֱיו מצוינים במצוות, שכשאתם חוזרים לא יהיו עליכם חדשים. הוא שירמיהו אמר (לא, כ): 'הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים' – אלו המצוות שישראל מצוינים בהם". וכפי שפירש רש"י (דברים יא, יח): "וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי – אף לאחר שתִגלו (מן הארץ) היו מצוינים במצוות: הניחו תפילין, עשו מזוזות, כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו". נמצא שכל קיום המצוות בחוץ לארץ הוא כדי שנוכל אחר כך לקיימן בארץ (עי' רמב"ן ויקרא יח, כה).
ואם עם ישראל ינסה להתקיים בחוץ לארץ בלי להיות קשור לארץ ישראל, גם אם יתאמץ לשמור תורה ומצוות – ייכשל, וסופו שיתבולל וייטמע בין העמים. כי כל קיומו של עם ישראל בגלות תלוי בעומק התקשרותו וכיסופיו לארץ ישראל, לחזון הגדול של גאולת ישראל והעולם. וכפי שכתב מרן הרב קוק: "צִפיית הישועה היא כוח המעמיד של היהדות הגלותית" (אורות ארץ ישראל א).