עיקר גילוי התורה הוא בארץ ישראל, וכפי שכבר למדנו (לעיל ג) שאין נביא מתנבא אלא בארץ ישראל או למען ארץ ישראל. ואף מקום גילוי תורה שבעל פה הוא בארץ ישראל, שכן "בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמוד ההוראה, ומהם חוק ומשפט יוצא לכל ישראל" (רמב"ם הל' ממרים א, א).
בבית הדין הגדול היו שבעים ואחד זקנים, ולבית דין זה, שנקרא גם סנהדרין גדולה, נתנה התורה סמכות לפרש את התורה ולתקן תקנות, וציוותה לכל ישראל להישמע להוראותיו. שנאמר (דברים יז, י): "וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה', וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ" (ועי' רמב"ן שם). ומי שאינו שומע להם עובר באיסור לא תעשה (רמב"ם שם א, א-ב). לאחר שנתבטל בית הדין הגדול, סמכותם של חכמים פחתה, ורק כהוראת שעה חכמים מתקנים תקנות וגוזרים גזירות. יתרה מזאת, לבית הדין הגדול היתה סמכות להכריע במחלוקות שבין החכמים, וכך היתה התורה אחת. בעקבות חורבן בית המקדש והגלות, נחלש כוחם של חכמים להכריע הלכה, ונתרבו הדעות ונתמעט אור התורה, עד שנעשתה התורה 'עדרים עדרים' (סנהדרין פח, ב; רמב"ם שם א, ד).
בנוסף, סמכותם של חכמי ישראל לדון בכל הדינים שבתורה תלויה ב'סמיכת חכמים', היינו בסמיכה שסמך משה רבנו את תלמידיו לדון בדיני התורה, והם סמכו את תלמידיהם אחריהם, וכך עברה הסמיכה מדור לדור. ורק בארץ ישראל מותר לרב לסמוך את תלמידו ולא בחוץ לארץ (רמב"ם הל' סנהדרין ד, ד). כשלוש מאות שנה אחר חורבן בית המקדש השני, כאשר הגזירות גברו והיישוב היהודי בארץ נִדלדל מאוד, ובתי המדרש כמעט שנסגרו, פסקה הסמיכה מישראל. ואף שהיו אז בבבל תלמידי חכמים גדולים, לא היו רשאים לסמוך, כי הם היו בחוץ לארץ. ומאז אין לחכמים סמכות עצמית לדון בדיני תורה, ורק בדינים שהכרחי לדון בהם כדי לקיים את קהילות ישראל, מותר לחכמים לדון בשליחותם של החכמים הקדמונים שנסמכו (גיטין פח, ב; ב"ק פד, ב; שו"ע חו"מ א, א; ב, א). הרי שקיומה של התורה תלוי בארץ ישראל.
גם לאחר שנתבטלה הסמיכה, וכבר אין מקדשים את החודשים על ידי בית הדין, אלא הם מתקדשים על פי החשבון שקבעו חכמי ישראל, קיומו של החשבון תלוי ביהודים שנמצאים בארץ ומשמרים אותו. שנאמר (ישעיהו ב, ג): "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָיִם" (עי' ברכות סג, א). ואם חס ושלום היה איזה זמן שלא היו מתגוררים יהודים בארץ, כל חשבון החודשים היה מתבטל ובעקבותיו כל החגים. אבל הבטיח ה' לישראל שלא יְכַלה את האומה הישראלית ואת מועדיה, וכך תמיד היו יהודים בארץ ישראל ובזכותם נמשכו החודשים והחגים בישראל (רמב"ם קידוש החודש ה, יג; ספר המצוות מ"ע קנג; חת"ס יו"ד רלד; פנה"ל זמנים א, ג, 3).
כיוון שקיום התורה תלוי בישיבת ישראל בארצם, אמרו חכמים (חגיגה ה, ב): "כיוון שגלו ישראל ממקומם – אין לך ביטול תורה גדול מזה". ממילא מובן שכל הלומד תורה בארץ ישראל זוכה לברכה מיוחדת, וכמו שאמרו חכמים: "אין תורה כתורת ארץ ישראל" (ב"ר טז, ד), ו"אווירא דארץ ישראל מחכים" (ב"ב קנח, ב). שבארץ ישראל מתגלה החזון הגדול שבתורה, שעל פיו ניתן להבין את מלא היקפה, רוחבה ועומקה של התורה. מתוך כך גם מתגלה האחדות שבין שבעים הפנים שבתורה, ולכן תלמידי חכמים של ארץ ישראל נוחים זה לזה בהלכה (סנהדרין כד, א).