מצווֹת השמיטה והיובל מבטאות את קדושת הארץ (פנה"ל שביעית ויובל א, י). אחת לשבע שנים חלה שנת השמיטה, ובה כל ישראל צריכים לשבות מעבודת השדות ולהפקיר את הפירות הגדלים בהם לכל. לאחר שבע שמיטות, בשנת היובל, היא שנת החמישים, כל הנחלות שנמכרו בינתיים חוזרות לבעליהן, והעבדים שנמכרו יוצאים לחירות. כמו שהשבת מגלה את הקדושה של כל השבוע בחיי היחיד, כך השמיטה והיובל מגלים את הקדושה בחיי הכלל (הקדמת מרן הרב קוק ל'שבת הארץ').
מצוות השמיטה והיובל מעצימות את התודעה שכל הארץ היא של ה', וכל בני ישראל הם בניו, ועל כן ראוי להם שיהיו בני חורין. אבל כשישראל אינם שומרים שמיטה ויובל, הם פוגמים בקדושת הארץ בכך שהם מנצלים את אדמתה לצורך ממונם בלי לזכור את ייעודה, והארץ מקיאה אותם מעליה. וכפי שאמרו חכמים (מדרש אגדה, ויקרא כה, ב): "אמר הקב"ה: זִרְעוּ שש והשמיטו שביעית, כדי שתדעו שהארץ שלי ואני נתתיה לכם מורשה, שנאמר (ויקרא כה, ב): כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, לא בחרבך ולא בקשתך, אלא אני נותן אותה לכם, (ה' נותן לנו את הכוח לעשות חיל). והם לא עשו כן, אלא חטאו ולא שבתו שמיטות ויובלות, וגרמו להם גלות, שנאמר (ויקרא כו, לד): כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת". וכן אמרו חכמים (שבת לג, א), בעוון שמיטה ויובל באה גלות לעולם. כיוון שלא שמרו שבעים שנה של שמיטה ויובל, גלו שבעים שנה לבבל (רש"י ויקרא כו, לה).
בהיותנו בגלות, בעל כורחנו לא נוכל לעבוד באדמת הקודש, וממילא לא נחלל את קדושתה בהפרת השמיטה והיובל. אז תלך הארץ ותיטהר, ובתוך כך הזיכרונות המקודשים יחזרו להציף את לבבות ישראל, ושוב יהיה היחס אליה כאל מקום מקודש, ובזכות זה נחזור לארץ. שנאמר: "אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה, וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם, אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ. כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת, אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ" (ויקרא כו, לד-לה). "וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם, וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם…" (שם מג). נבואה זו אכן התקיימה, כאשר לאחר שבעים שנות גלות בבל החלו ישראל לשוב לארץ: "לְמַלֹּאות דְּבַר ה' בְּפִי יִרְמְיָהוּ, עַד רָצְתָה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתוֹתֶיהָ – כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה שָׁבָתָה לְמַלֹּאות שִׁבְעִים שָׁנָה" (דברי הימים ב' לו, כא).