כשעם ישראל נמצא בארצו, הנשמה יכולה להתגלות, כי הצד הארצי והחומרי של ארץ ישראל אינו חוסם אותה אלא מעצים אותה. על ידי גילוי הנשמה נעשים כל ישראל בני חורין, שכל זמן שהחומרנות עיקר – האדם משועבד ליצריו, העניים משועבדים לעשירים והחלשים לחזקים. וכאשר הנשמה מתגלה – תכונת החירות הפנימית של ישראל מתגלה, ומתברר שישראל עבדים לה' ולא לשום נברא. כמו שנאמר (ויקרא כה, נה): "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם". כלומר, מתגלה שייעודם של ישראל לגלות את דבר ה' וברכתו לעולם, ורק לייעוד הזה הם משועבדים ונדרשים להתמסר, וכל שעבוד אחר פוגע בשליחותם המקודשת. לכן אסור שתהיה בישראל עבדות עולם, אלא בשנת החמישים, היא שנת היובל, צריך לשחרר את כל העבדים, וכל הנחלות שנמכרו חוזרות לבעליהן. בכך מתגלה הערך העצמי שבכל יהודי, שיש לו חלק בארץ ישראל ואינו יכול להיות עבד עולם.
על כן מצוות שחרור עבדים גורלית לקיומנו בארץ ישראל. עבד רגיל משתחרר לאחר שש שנים, ועבד נרצע – ביובל. וזה היה אחד העוונות שבעטיים בא מלך בבל על ירושלים לצור עליה ולהחריבה. כשראו שרי ירושלים כי כלתה אליהם הרעה, שמעו בקול תוכחתו של ירמיהו הנביא ושחררו את עבדיהם. נעשה להם נס, ומלך בבל הפסיק את המצור מעל ירושלים והלך להילחם במצרים. אולם הם שבו לרשעותם וחזרו לשעבד את עבדיהם, וחזר מלך בבל לצור על ירושלים והחריבה (ירמיהו לד).
זה גם יסוד הקשר של מצוות תפילין ליישוב הארץ. כשם שהישיבה בארץ מבטאת את חירות ישראל, כך גם מצוות התפילין. שכן, התפילין הן אות לקשר המוחלט שלנו עם ה', ועל ידי הקשר המוחלט לה' אנו נעשים בני חורין, משוחררים מכל עול אחר שבעולם. על כן התפילין הן כמו כתר לישראל (פנה"ל חפצי קודש ג, ב). ולכן עניינה של ארץ ישראל מוזכר פעמים רבות בפרשיות התפילין. בפרשת 'קדש': "וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ…" (שמות יג, ה). בפרשת 'והיה כי יביאך': "וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ" (שם יא). פרשת 'והיה אם שמוע' עוסקת כולה בארץ ישראל, שכל השכר שמוזכר בה ובכל התורה – מתקיים בארץ ישראל, והעונש – גלות ממנה. בפרשת 'שמע' מוזכר עניין האמונה בה' אחד, וכפי שלמדנו (בהלכות א-ב) עיקר אמונת האחדות מתגלה בארץ ישראל.
גם מצוות התפילין כמו מצוות יישוב הארץ, קושרת את הקדושה אל תוך המציאות הגשמית. שכן נצטווינו לכתוב את הפרשיות הקדושות של התפילין על עור בהמה, ומניחים אותן בתוך בתים של עור בהמה, לומר שאפילו הצדדים הבהמיים מקושרים לקדושה (ראו פנה"ל חפצי קודש ד, א). זהו שאמרו חכמים (קידושין לז, ב): "עשה מצווה זו (תפילין) שבשבילה תיכנס לארץ".
כמו ארץ ישראל, גם התפילין מבטאות את הקשר הסגולי שבין ישראל לה', ועל כן קושרים אותן על הראש ועל היד, לבטא בזה את הקשר שלנו לייעוד האלוהי. ואמרו חכמים (ברכות ו, א) שאף הקב"ה מניח תפילין, וכתוב בהן: "וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ" (דברי הימים א' יז, כא).