נצטווינו לרשת את הארץ וליישבה, היינו שהארץ תהיה בריבונות ישראל ותיושב ביהודים לכל מלוא אורכה ורוחבה. מצווה זו שקולה כנגד כל המצוות, כמבואר בספרי (ראה פרשה פ), והיא אף דוחה פיקוח נפש של יחידים. שכן נצטווינו לכבוש את הארץ, ולא התכוונה התורה שנסמוך על הנס, וכיוון שבכל מלחמה ישנם הרוגים, הרי שמצוות כיבוש הארץ מחייבת אותנו לסכן נפשות עבורה (מנחת חינוך תכה, תרד; משפט כהן עמ' שכז; לעיל ט, ד). קל וחומר שמצווה להילחם כדי להגן על חבלי הארץ שכבר נמצאים ברשותנו. במשך דורות לא היתה לנו יכולת להתארגן ולבנות כוח צבאי, ולא יכולנו לקיים את המצווה. בחסדי ה' אשר פקד את עמו, נתן לנו ה' בדורות האחרונים את הכוח לקיים את המצווה.[2]
הקדמתי את יסוד הצלת עם ישראל למצוות יישוב הארץ, כפי שיואב בן צרויה, שר צבא ישראל בימי דוד המלך, בעת שגברה המלחמה והיה צורך להתחזק מאוד כנגד האויב, הקדים את הצלת העם ליישוב הארץ. שנאמר (שמואל ב' י, יב): "חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלוֹהֵינוּ, וַה' יַעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּעֵינָיו". וכן להלכה קיום העם קודם למצוות יישוב הארץ (לעיל ט, ד).
הצורך להישען על צבא כדי לקיים את מצוות יישוב הארץ אינו ביטוי לחולשה באמונה, אלא להיפך, ביטוי לכך שעם ישראל זוכה לגלות את דבר ה' על ידי מלוא כוחותיו דרך המציאות הטבעית. וכן אמרו חכמים (איכה רבה פתיחתא ל): "ארבעה מלכים היו… דוד אמר (תהלים יח, לח): אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם, ונענה לו הקב"ה וסייע בידו. עמד אסא ואמר: אני אין בי כוח להרוג להם, אלא אני רודף אותם – ואתה הורגם. ונענה לו הקב"ה והרג באויביו (דבהי"ב יד, י-יב). עמד יהושפט ואמר: אני אין בי כוח לא להרוג ולא לרדוף, אלא אני אומר שירה – ואתה הורג באויבי. ונענה לו הקב"ה והרג באויביו (שם כ, כ-כב). עמד חזקיהו ואמר: אני אין בי כוח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה, אלא אני ישן על מיטתי – ואתה עושה. אמר לו הקב"ה: אני עושה" (עי' מל"ב יט, לה). קטני האמונה עלולים לחשוב שחזקיהו הגדול שבהם, אולם האמת הפוכה. המדרש מבטא את ההידרדרות של ישראל, מהימים הגדולים של דוד המלך עד סמוך לחורבן. בימי חזקיהו המציאות כבר לא תאמה את הערכים האלוהיים והוא נזקק לנס כדי להתקיים, אולם הנס יכול לעזור רק לטווח קצר, ואם לא יתקנו את הנצרך, יבוא החורבן ויגלו מהארץ (פנה"ל אמונה ומצוותיה יח, ז-ח).
כלומר, המצב המתוקן הוא שעם ישראל מקיים את מצוות ה' ומיישב את הארץ ומנצח את הרשעים, דרך הכוחות האנושיים הטבעיים שה' נתן לו, בלא צורך בנס. כך יתגלה שה' אחד בשמיים ממעל ועל הארץ מתחת ומלוא כל הארץ כבודו, וגם הכוחות הארציים והאנושיים מגלים את דבר ה' ואינם מתנגדים לו. מתוך כך העולם כולו ילך ויתעלה, וכל הגויים יכירו בזכותם של ישראל על ארצם וניישב את הארץ בלא צורך במלחמות (ראו פנה"ל שם יח, ט).
[2]. לרמב"ן (הוספות למצוות עשה ד) כיבוש הארץ הוא מלחמת מצווה, וכך דעת רוב הראשונים והאחרונים. (עי' בספר 'הצבא כהלכה' לרב קופמן עמ' ז-י). הרמב"ם לא מנה את מצוות יישוב הארץ במצוותיו (ראו לעיל ט, 1, בהרחבה), וגם במצוות המלחמה לא כתב שמצווה לכבוש את הארץ, אלא רק הזכיר כמצווה את המלחמה נגד שבעת עמי כנען ועמלק. ביאר בשו"ת דבר יהושע (ח"ב או"ח מח), שכל זה דווקא להוציא את הארץ מידי הגויים, אבל אחר שהיא בידינו, גם לרמב"ם מצווה להילחם נגד האויב ולא לתת לו לכבוש אפילו חלק קטן מהארץ. שהרי לרמב"ם (ע"ז י, ו) על כל האומות נאמר הלאו: "לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ" (שמות כג, לג). והרב רבינוביץ' (מלומדי מלחמה א) ביאר שלרמב"ם המלחמה על הצלת חלק מארץ ישראל, כלולה במלחמת מצווה של "הצלת ישראל מיד צר", שכן פסק (שבת ב, כג), שיש להילחם גם בשבת, כדי להציל אפילו תבן וקש בעיר הסמוכה לסְפַר. לדבריו, לפי הרמב"ם הדרך להחזרת הריבונות הישראלית על הארץ, היא על ידי התיישבות הדרגתית ברשות הגויים, עד להשגת כינונה של מדינה, כפי שאכן היה בפועל.