לעיתים, בשעות קשות ונוראות שבהן תובעים מישראל לחלל שם שמיים, כגון לעבוד עבודה זרה, על ישראל להיהרג ולא לעבור. שנאמר (ויקרא כב, לא-לג): "וּשְׁמַרְתֶּם מִצְוֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, אֲנִי ה'. וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי, וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם. הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלוֹהִים, אֲנִי ה'". אמרו חכמים (ספרא שם): "על תנאי הוצאתי אתכם מארץ מצרים, על תנאי שתמסרו עצמיכם לקדש את שמי" (פנה"ל אמונה ומצוותיה ד, א). המוסרים את נפשם על קידוש השם – זוכים למעלה עליונה שאין למעלה ממנה. במותם על קידוש השם הם מתקשרים אל ה' ומתקדשים בקדושתו. לכן אף שהם מתים בקיצור ימים בעולם הזה, הם חיים מאוד בעולם שכולו ארוך – בעולם הבא, עד ש"אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם" (ב"ב י, ב).
כן היא גם מעלת החיילים שמוכנים לחרף את נפשם על הגנת העם והארץ. כבר בעת גיוסם ליחידות קרביות, בהסכמתם למסור את נפשם אם יידרשו לכך, הם זוכים להתעלות במצוות קידוש השם, שהיא המצווה הנשגבה שבכל המצוות. למעלה מהם מדרגת החיילים שעומדים לצאת לקרב, ולמעלה מהם החיילים שנהרגים במלחמה. במותם על קידוש השם הם מתעלים אל המדרגה הכללית של קדושת כלל ישראל, ומתוך כך הם מתקשרים אל ה' אלוהי ישראל, מקור החיים, וחייהם מתעצמים מאוד בעולם האמת. מכוחם עם ישראל ממשיך במסעו הגדול לתיקון העולם, ומכוחם נעשים כל המעשים של יישוב הארץ, לימוד התורה, עשיית צדקה וחסד, והוספת טובה וברכה לעולם.
עליהם נאמר (תהלים נ, ה-ו): "אִסְפוּ לִי חֲסִידָי, כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח, וַיַּגִּידוּ שָׁמַיִם צִדְקוֹ". אמרו חכמים (סנהדרין קי, ב): "אִסְפוּ לִי חֲסִידָי – אלו צדיקים שבכל דור ודור, כֹּרְתֵי בְרִיתִי – אלו חנניה, מישאל ועזריה שמסרו עצמם לתוך כבשן האש, עֲלֵי זָבַח – אלו רבי עקיבא וחבריו, שמסרו עצמם לשחיטה על דברי תורה". ויש להמשיך לדרוש: "וַיַּגִּידוּ שָׁמַיִם צִדְקוֹ" – אלו החיילים שחרפו נפשם על הגנת העם והארץ.
אמרו חכמים (שוח"ט תהלים טז, ד), שאף שגדול צערם של הנהרגים על קידוש שמו, אמר הקב"ה שלא הפסידו כלום, ודמם חשוב לפניו יותר מכל הקורבנות. כי על ידם העולם מתקיים. עוד אמרו חכמים (ספרא אחרי מות ח, יג), שאמר ה' לישראל: "אם מקדישים אתם את שמי – אף אני אקדש את שמי על ידיכם", להביא גאולה לעולם. וכל כך גדול קידוש השם הנעשה במסירות נפשם, עד שההווה והעתיד מתאחדים, וכבר בעת שהם נהרגים נקבעת ונעשית הנקמה שעתיד ה' לעשות ברשעים שהרגום, וכבר עכשיו הם כקמים ועומדים בתחיית המתים, וה' אומר באותה שעה: "היום אני מתעלה בהם לעיני אומות העולם מכחישי התורה, היום אני נפרע להם משונאיהם, היום אני מחיה בהם את המתים. אני ה', אני דיין ליפרע ונאמן לשלם שכר" (ראו פנה"ל אמונה ומצוותיה ד, א-ב; יד; זמנים ד, יב).
וכן גדולה מאוד מעלת הפצועים בגוף ובנפש, שהיו מוכנים לחרף את נפשם על הצלת העם והארץ, ומסרו את גופם ונפשם על כך. על הנהרגים על הצלת ישראל אמרו חכמים (פסחים נ, א), שאין בריה יכולה לעמוד במחיצתם בעולם הנשמות, ועל הפצועים נֹאמר שאין בריה יכולה לעמוד במחיצתם בעולם הזה, שהם נושאים על גופם ועל נפשם את אותות מסירות נפשם. הרי הם כיעקב אבינו, שנלחם עם שרו של עשיו שרצה לעקור את שם ישראל מהעולם, ולמרות שנפגע בכף ירכו – המשיך להיאבק עד הניצחון. ואף לאחר מכן, בעודו משתקם מצליעתו על ירכו, המשיך לשאת בעול הקמת האומה. ככל שהפצועים זוכים לשאת את ייסוריהם יותר באהבה, ומשמשים דוגמה ומופת למשפחתם, לחבריהם ולכלל ישראל, כך הם מקרבים יותר את גאולת ישראל. וכדברי רבי שמעון בר יוחאי (ברכות ה, א): "שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנם אלא על ידי יסורים. אלו הם: תורה וארץ ישראל והעולם הבא".