ייעודו של צה"ל – להציל את ישראל מיד שונאיהם, ולקיים את מצוות יישוב הארץ בשמירת הריבונות הישראלית על ידי מדינת ישראל. לפיכך, מצווה על כל אדם מישראל הנדרש לכך להתגייס לצבא. ואף שכל המתגייסים לצבא מקיימים מצווה, יש הבדל בערך המצווה בין החיילים הקרביים לתומכי הלחימה, ובין תומכי הלחימה לחיילים שבעורף, שככל שאדם נדרש לחרף נפשו יותר למען הצלת ישראל – מעלתו גדולה יותר.
ואין ללמוד משומרי המחנה בחילו של דוד, שקבע דוד שיחלקו את השלל בשווה עם הלוחמים, שנאמר (שמואל א' ל, כד): "כִּי כְּחֵלֶק הַיֹּרֵד בַּמִּלְחָמָה וּכְחֵלֶק הַיּוֹשֵׁב עַל הַכֵּלִים – יַחְדָּו יַחֲלֹקוּ". מפני שגם היושבים על הכלים, היינו שומרי המחנה, היו חיילים קרביים, ואם לא היו נותנים להם מחצית מהשלל, כיוון שהגיוס למלחמת רשות היה מבוסס על התנדבות ועל הסיכוי לקבל שלל, לא היו מסכימים למלא את תפקידם. בנוסף, אף הם היו בסכנה, מפני שבעבר המחנה היה קרוב לחזית, וחילות האויב ניסו תמיד לתקוף את המחנה, כדי להרוס את תשתיות המלחמה ולהכריע את הקרב. לכן תפקידם של השומרים על המחנה היה חשוב ומסוכן.[4]
אבל כיום רוב החיילים העורפיים, כמעט שאינם נוטלים חלק בסיכוני המלחמה, ולכן אין מעלת מצוותם כמעלת המשרתים בחילות קרביים הנדרשים למסירות נפש. הכלל לגבי המשרתים בעורף הוא, שככל שהחייל תורם יותר לביטחון ישראל, כך מעלת מצוותו גדולה יותר, ויש מהם שתרומתם עצומה ומכרעת, עד שמבחינת השיקול הכללי, עדיף שישרתו בעורף מאשר בחיל קרבי.
מצוות הצלת ישראל מתקיימת כבר בגיוס ובאימונים, כי מזה שאויבינו יודעים שיש לעם ישראל צבא חזק, פעמים שהם נרתעים מללחום בנו. נמצא שעצם הגיוס והאימונים מועילים לביטחון ישראל ולקיום מצוות יישוב הארץ. ולכן גם חייל שנהרג באימונים נחשב כנהרג על קידוש השם, העם והארץ. וכן חייל שנהרג בתאונה מבצעית, נחשב כנהרג על קידוש השם, כי כך היא דרכה של מלחמה, שאין מלחמה בלא תקלות מבצעיות, נמצא שהוא נהרג במסגרת המלחמה באויב (ראו עוד פנה"ל אמונה ומצוותיה ד, ב, 2).
[4]. אפשר ללמוד מקביעתו של דוד המלך לימינו, שאין לחלק ולקבוע מדרגות בין החיילים הקרביים לחילותיהם ויחידותיהם, שכולם נצרכים למלחמה, ויחדיו יחלקו בכבוד לוחמי ישראל. אמנם באמת, הנדרש לחרף יותר את נפשו למען כלל ישראל, זוכה למעלה גדולה יותר של מסירות נפש, ולפי גודל ההשקעה והסיכון כן גודל השכר (אבות ה, כג).
את מנהג חלוקת השלל בין היוצאים לקרב ובין השומרים על הכלים התחיל אברהם אבינו, שאחר מלחמתו בארבעת המלכים ויתר על חלקו בשלל, אבל הקפיד על חלקם של היושבים על הכלים, וכפי שנאמר (בראשית יד, כד): "רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים, וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי: עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא – הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם". פירשו חכמים שענר, אשכול וממרא ישבו על הכלים וחלקו בשלל בשווה (לקח טוב שם, מובא ברש"י שם). אמרו חכמים (פסיקתא זוטרתא, לקח טוב לבראשית שם, הובא ברש"י שם), שהנוהג שנקבע בימי אברהם השתכח עם השנים, וחזר דוד וקבעו מחדש.