ז – חובת הצבא כשמנהיגיו וסדריו פגומים

יש טוענים, שאמנם בעיקרון הלוויים ולומדי התורה חייבים להתגייס למלחמת מצווה של הצלת ישראל, אולם זה היה נכון בעבר, כאשר הצבא נהג בקדושה, וכל מעשיו על פי התורה והדרכת הסנהדרין. אך כאשר הצבא מונהג על ידי ממשלה חילונית ומפקדים חילוניים, אין בצבא קדושה, ואין מצווה להתגייס לצבא שכזה. אולם אין בסיס הלכתי לטענה זו, שכן החובה להתגייס לצבא אינה נובעת מאיכות מנהיגיו אלא מכך שעל ידו אנו מקיימים שתי מצוות גדולות: א) הצלת ישראל. ב) יישוב הארץ. וכיוון שהמתגייס לצבא מקיים שתי מצוות גדולות, שעל כל אחת מהן אמרו חכמים שהיא שקולה כנגד כל המצוות, ממילא כל המתגייס לצבא – מתקדש. שכן העיסוק במצוות מְקַדֵּש, כמו שאנו אומרים בברכות של כל המצוות "וקידשנו במצוותיו", ומבקשים בתפילת השבתות והחגים: "קדשנו במצוותיך". לפיכך, גם כאשר יש בעיות קשות בהנהגת המדינה, וגם כאשר יש תלונות צודקות על מפקדים שונים ועל המדיניות הביטחונית, המצווה להתגייס לצבא כדי להגן על העם והארץ לא זזה ממקומה. משום שאחר כל הביקורות, בלא שיהיה לנו צבא, אויבינו יקומו עלינו לכלותינו, כפי שאירע לנו בכל ימי גלותנו.

וכן מוכח מכך שבכל דברי חכמים אודות מלחמת מצווה, לא מצינו שום פטור ממצוות המלחמה בעת שהמלך רשע ואינו שומע לסנהדרין ולנביאים. אילו היה פטור כזה, היו חכמים מוכרחים לאומרו, שכן רבים ממלכי ישראל ויהודה עבדו עבודה זרה, והנביאים הגדירו אותם כרשעים, ואע"פ כן לא נמנעו הצדיקים והנביאים מלהשתתף עמם במלחמות להצלת העם והארץ. ואף שמן הסתם תפיסותיהם השגויות השפיעו לרעה על ניהול המלחמה וסיכון החיילים, וכפי שתפיסותיו של אחאב הרשע גרמו לו לרחם על אויביו, לא העלו על דעתם שלא יתגייסו. הטעם לכך ברור, מגמת המצווה היא להגן על העם והארץ, ואין אפשרות לקיים את המצווה בלא ארגון ממלכתי. לכן כל עוד המנהיגים מנהלים את המלחמה לשם כך, גם אם הם רשעים, חובה להתגייס למען הצלת העם והארץ.

כיוצא בזה אמרו חכמים (ראש השנה כה, ב): "שָקַל הכתוב (שמואל א' יב), שלושה קלי עולם כשלושה חמורי עולם, לומר לך: ירובעל (גדעון) בדורו – כמשה בדורו, בדן (שמשון) בדורו – כאהרן בדורו, יפתח בדורו – כשמואל בדורו. ללמדך שאפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הצבור – הרי הוא כאביר שבאבירים. ואומר (דברים יז, ט): וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם, וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל הדיין שלא היה בימיו? הא אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיו. ואומר (קהלת ז, י): אַל תֹּאמַר: מֶה הָיָה, שֶׁהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה".

גם בימי מלכות בית חשמונאי היו מלכים רשעים, כדוגמת המלכים ינאי והורדוס, שהרגו רבים מחכמי ישראל (קידושין סו, א; ב"ב ג, ב). ואף הכהנים הגדולים בתקופתם היו צדוקים שכפרו בתורה שבעל פה (יומא ט, א). ואף על פי כן, כשעסקו חכמים במצוות המלחמה, הורו (משנה סוטה ח, ז): "הכל יוצאים, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה", בלא להוסיף שום סייג, שאם המנהיגים רשעים, אין מצווה לצאת בהנהגתם למלחמה על הגנת העם והארץ. להיפך, עצם מלכות בית חשמונאי נחשבה הישג גדול לעם היהודי, שגם עליו אנחנו חוגגים את ימי החנוכה. וכפי שכתב הרמב"ם, שבזכות ניצחונות החשמונאים "חזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה" (הל' חנוכה ג, א), וברוב השנים הללו מלכו מלכים רשעים.^[6]

וכן כתב בכלבו (מה), שהיתה מלכות חשמונאי כ"גאולה שלמה" שאומרים עליה הלל כיציאת מצרים. כלומר, מצד המצווה הלאומית, הניצחונות היו 'גאולה שלמה', ולכן אומרים עליהם הלל, למרות שרבים ממלכי חשמונאי היו רשעים. וזאת משום שגם מלכות ישראלית שמלכיה רשעים כינאי והורדוס, עדיפה על שלטון נוכרים בארץ, ועל כן הורו חכמים לומר עליה הלל לדורות עולם.

לכן, אף שלרבים יש תלונות צודקות, הן על מפקדים שונים והן על המדיניות הביטחונית, אין זה משנה את המצווה להתגייס לצבא. מפני שאחרי כל הביקורות, בלא צה"ל היו אויבינו קמים עלינו לכלותינו. יתר על כן, כיוון שמפקדי הצבא הם אנשים, מעולם לא היה לעם ישראל צבא מושלם, בלא שום תקלות מבצעיות ופגמים מוסריים. פעמים שהיו לצבא מפקדים יותר טובים ופעמים פחות. ואע"פ כן המצווה להילחם למען העם והארץ היתה ונשארה שרירה וקיימת. וכשלא הצלחנו לקיים את המצווה הגדולה הזו, באו עלינו צרות נוראות. על כן, כאשר יש ביקורת על צה"ל, צריך לאומרה כדי לשפר את המצב ולתקנו (להלן יב, ו), אבל כל הביקורות אינן מבטלות את המצווה להתגייס לצבא.