ב – מלאכת בונה בקרקע וסייגים לזה

פורסם בקטגוריה פרק טו - בונה סותר בבית וכלים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/plus/01-15-02/

ב,א – המיישר קרקע

המיישר קרקע אפילו כל שהיא, כדי שתהיה ראויה להילוך או בניה, הרי זה בונה ואסור מן התורה. במה דברים אמורים, כשמיישר גוף הקרקע, אבל המסיר ממנה אשפה שהושלכה בה על דעת לפנותה, אינו אסור משום בונה רק משום טלטול מוקצה. ואשפה שהושלכה שלא על מנת לפנותה, המסיר ממנה משהו עובר באיסור תורה (נשמ"א מ, א; מנו"א ח"ג כג, א). כיוצא בזה, אם היו שיירי מזון דבוקים ברצפה, המסירם אינו עובר באיסור 'בונה', אבל אם הסיר מלט דבוק, עובר באיסור 'בונה'.

ב,ב – פיזור תבן על קרקע בוצית

כתב בשו"ע שיג, י, שמותר לפזר תבן על קרקע בוצית ואינו נחשב כמוסיף על הבניין. וזה מפני שאינו מבטל את התבן לקרקע (מ"ב נה). וכן מבואר בשו"ע שעב, טז, שתבן וקש בסתמא אינם מבוטלים. משמע שאם יתכוון לבטלם שם – אסור. וכ"כ ערוה"ש (שיג, לג). אבל לגבי עפר, אסור לפזרו גם אם לא ירצה לבטלו שם, כיוון שרגילים לבטלו, כ"כ בספר בנין ציון (שיג, טו) עפ"י עירובין קד, א.

ב,ג – פיזור חול על שמן ומלח על קרח

כתבתי שמותר, עפ"י דברי מ"ב שיג, נה, שהתיר לפזר חול על רוק, כיוון שאינו מכוון לבניין. וכ"כ בשש"כ כה, י. וכן התיר לפזר מלח על הקרח, אף שהוא מפשירו, וכדרך שהקילו הט"ז וא"ר להטיל מי רגליים על שלג, והובאו דבריהם כדעה שנייה במ"ב שכ, מא. וכ"כ בספר שבת היום (שיג, אליבא דהלכתא יד).

אמנם יש שהחמירו בזה, משום שכל ההיתר לפזר חול על רוק מפני שהמגמה לכסות את הרוק (כדברי פמ"ג א"א שיג, יז), אבל כאשר המטרה להכשיר את הדרך, שלא תהיה חלקה, הרי שיש בזה בונה. וכך דעת ארח"ש ח, עט; בנין שבת (בונה, א, ד), ושלמי יהונתן (שיג, עמ' פד-פה).

והלכה להקל, שאין הכוונה לתקן את הדרך אלא רק למנוע את המכשול שעל הדרך. ועוד שהוא ספק דרבנן.

ולכאורה יש לשאול, איך התירו לכסות את הרוק בחול מטעם שאינו מכוון לבניין (מ"א ומ"ב שיג, נה), והלא לכאורה הוא פסיק רישא של תיקון הקרקע, שהחול ישאר שם. ואפשר לבאר שמעשיו מוכיחים שאינו מתכוון לבנות אלא לכסות הטינוף, ואינו מיישר גומות אלא להיפך, אולי יוצר הגבהה במקום הרוק.

ב,ד – אם מותר לקנח נעליים בקרקע

שבת קמא, א: "אמר אביי ואיתימא רב יהודה: טיט שעל גבי רגלו – מקנחו בקרקע, ואין מקנחו בכותל. אמר רבא: מאי טעמא בכותל לא – משום דמיחזי כבונה, הא בנין חקלאה הוא! – אלא אמר רבא: מקנחו בכותל, ואין מקנחו בקרקע, דילמא אתי לאשוויי גומות. איתמר, מר בריה דרבינא אמר: אחד זה ואחד זה – אסור, רב פפא אמר: אחד זה ואחד זה – מותר. למר בריה דרבינא במאי מקנחי ליה? – מקנחי ליה בקורה". ופירש הר"ן שחששו של רבא שמא ישווה גומות בכוונה, שאם לא כן, הרי זה דבר שאינו מתכוון. וכתב הרי"ף שיש מי שמחמיר אפילו בכותל, שכן הגמ' דנה בדבריו. אולם כתב שדעת בה"ג כרבא שבקרקע אסור בכותל מותר, וכן דעתו ודעת הרמב"ם (כא, ב), וכ"כ בשו"ע שב, ו.

לעומת זאת דעת הרז"ה והרא"ש שהלכה כרב פפא כי הוא בתראי[1], ומותר לקנח גם בקרקע, וכן כתב הרמ"א. וכתב הט"ז, שהואיל והוא דין דרבנן, הלכה כמיקל. ואף שמשמע שדעת השו"ע והפוסקים הספרדים לחומרא, וכ"כ במנוחת אהבה ח"ב ב, ו. לא חילקתי בין אשכנזים לספרדים, שכן מצינו שיש פוסקים אשכנזים שסוברים שנכון להחמיר, וכך דעת הב"ח וא"ר. ומנגד גם לפוסקים ספרדים יש מקום לכלל: ספק דרבנן להקל. ואין לומר שמדובר במנהג מחייב, שכן אין מדובר בדבר מצוי שיש בו מנהג רווח.

ב,ה – משחק גולות במקום מרוצף שבבית ומחוץ לבית

כתב במ"ב שלח, כ, עפ"י שועה"ר ומחה"ש, שגם על קרקע מרוצפת אסור לשחק, ואף שכתב בשעה"צ כג, שהפמ"ג הסתפק בזה, למעשה החמיר. ולדעת רשז"א (שו"ש שלז, ד, שש"כ טז, ה), בתוך הבית אין לגזור, הואיל וכל הבתים מרוצפים, אבל מחוץ לבית אפילו במקום מרוצף אין לשחק. וצ"ע אם גם לשו"ע אסור לשחק על קרקע מרוצפת שמחוץ לבית, שכן השו"ע (שלז, ב) התיר לטאטא במקום מרוצף גם מחוץ לבית כדעת הרמב"ם. ונראה שבזה גם השו"ע יודה להחמיר, וכפי שפסק (שלז, ג), עפ"י הרמב"ם, שאין סכין ומדיחין את הקרקע, וגזר בזה גם במרוצף שמא יבוא להדיח ולסוך בשאינו מרוצף. ורק לעניין טאטוא שהוא צורך גדול היקל במקום מרוצף שמחוץ לבית (מ"ב שלז, יז). (וע"ע ארח"ש יח, הערות פה ועו).

ב,ו – האם מותר לשבת על כסא בגינה כשרגליו יעשו גומא

כתב מ"א תצח, לב, שאסור לתחוב נר בתוך עפר (אפילו הוא תלוש), משום שהוא עושה שם גומא. אבל להוציאו מותר, כי הגומא כבר נעשתה בעת תחיבת הנר באדמה. וכ"כ עוד אחרונים ומהם מ"ב תצח, צא. אמנם בנשמת אדם צג, ג, פקפק אם יש בזה איסור. וכתב בארח"ש יח, מ, על פי המ"א, שאסור לשבת על כסא העומד על הקרקע אם ישנה ודאות שרגלי הכסא ינעצו בקרקע ויעשו גומא. ע"כ. אמנם לפי מה שלמדנו (להלן יט, א, ב-ג) כאשר הוא אינו מעוניין בגומא, יש מקום להקל, שכן פעולת החרישה נעשית בשני שינויים. האחד, כלאחר יד, שהוא עוסק בלשבת. והשני, שאינו חורש בכלי שרגילים לחרוש בו. ואם כן הוא פסיק רישא דלא ניחא ליה בתרי דרבנן. בנוסף לכך מסתבר שהחריץ שם מקלקל אצלו. ואפילו אם המקום מתאים לזריעה, אפשר שכיוון שהוא נעשה על ידי דחיקה שמהדקת את הקרקע, הרי הוא מקלקל לחורש. ולכן מותר לשבת בסוכה על כסא, גם במקום שברור שישיבתו תגרום לנעיצת הרגליים באדמה ועשיית גומא. (ואולי אפשר ללמוד כך גם מזה שהפוסקים לא הזהירו על כך בסוכות).

ב,ז – צידוד השולחן והכסא בסוכה

ברור שאסור ליישר את פני הקרקע בסוכה כדי להעמיד עליה את השולחן או הכסא, והעושה כן עובר באיסור תורה של 'בונה'. וכמובא בשבת עג, ב: "אמר רב ששת: היתה לו גבשושית ונטלה, בבית – חייב משום בונה, בשדה – חייב משום חורש. אמר רבא: היתה לו גומה וטממה, בבית – חייב משום בונה, בשדה – משום חורש".

אלא שיש לעיין אם מותר לצדד את השולחן והכסא עד שיעמדו ישר, ולפעמים תוך כך לדחוק מקום מוגבה שבקרקע. בארח"ש יח, לו, כתב שיש להימנע מזה, ובהערה נז, ביסס את דבריו על האיסור לצדד חבית על הארץ (שו"ע שלז, ד, עפ"י שבת קמא, א). אולם טעם השו"ע (שלז, ד) לאסור צידוד חבית, מפני שבוודאי ישווה את הקרקע, והוי פסיק רישא. ולפי זה לא ברור שבצידוד השולחן יעבור באיסור, כי אין כאן פסיק רישא שישווה את הקרקע. אבל במ"ב כ, כתב שעל פי התוס' (שבת קמא, א, 'דילמא'), החשש הוא שמא מתוך צידוד החבית ישכח איסור שבת ויבוא להשוות גומות, ולפי זה יש לחוש לכך גם במצדד שולחן בסוכה. ובשעה"צ טז, כתב שהגר"א נטה לדעת התוס'.

אמנם יש לעיין בזה, כי אולי כשהוא מצדד חבית, אכן יכול בקלות לצדדה באופן שישווה את פני הקרקע, ואין מקום לגזור כך גם בשולחן, שכדי להשוות את פני הקרקע יצטרך לטרוח. ועוד, שהואיל והוא איסור דרבנן, ולהסבר השו"ע משמע שאין איסור, ספק דרבנן לקולא. ומשמע מחוט שני עמוד צו, שלא חשש לכך, כי רק כתב שיזהר שלא לגרור את השולחן בסוכה באופן שיהיה פסיק רישא שיעשה חריץ.

אמנם אסור מדברי חכמים לדחוק בכוונה את רגלי השולחן לתוך האדמה, או להסיר על ידיהם גבשושית בכוונה, כדי שיעמדו ישר. האיסור – כי הוא מיישר את הקרקע או עושה בה גומא לתועלת. ומדרבנן – כי הוא עושה זאת בשינוי, וגם היישור לשעה ולא לטווח ארוך.


[1]. ועיין בר"ן על הרי"ף שדעת הרמב"ן שאין הלכה כרב פפא במקום רבו, ודעת הרשב"א שכל שלא ישב לפני רבו הלכה כתלמיד שהוא בתראי.
פורסם בקטגוריה פרק טו - בונה סותר בבית וכלים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן