יב – פתיחת שקיות חלב וסוכר

פורסם בקטגוריה פרק טו - בונה סותר בבית וכלים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/plus/01-15-12/

יב,א – פתיחת שקית חלב

בנוסף למקורות שהובאו בהערה 6 משבת קמו, א, לעניין שבירת חבית תאנים וחבית יין, וקריעת חותלות, אמרו בגמרא בביצה לא, ב: "אמר שמואל… חותמות שבכלים – מתיר מפקיע וחותך". רש"י: "כגון תיבה הנעולה על ידי קשר חבל, מתיר ומפקיע וחותך, דאין סתירה בכלים". וכן נפסק בשו"ע שיד, ז. וכיוצא בזה אמרו בתוספתא (שבת טז, יג, מהד' ליברמן): "קורע אדם את העור שעל פי החבית של יין ושל מורייס ובלבד שלא יתכוין לעשות זינוק" (מרזב). ועשיית מרזב משמע יצירת צורה מיוחדת בעור הדבוק לחבית, אבל כאשר עושים פתח בשקית החלב עצמה, אין כאן יצירת מרזב, והוא בכלל היתר קריעת העור שעל פי חבית היין, שעל ידי הקריעה נוצר פתח שדרכו היו שופכים את היין.

וכן למדנו מדין חותלות (שבת קמו, א) שמותר לקורעם, ושקית חלב דומה לחותלות. ומשמע מהר"ש (כלים טז, ה), שאחר קריעת החותל לא הוציאו מיד את כל התמרים אלא היו שומרים בו את התמרים עד גמרם. ולא אמרו לעשות שם פתח גרוע, אלא יעשה פתח כרצונו לשימוש ארעי זה. וכן ביארו בפירוש ברטנורא (שם) ובתפארת ישראל (שם) שמדובר בשימוש עראי. ולפי זה מותר לפתוח את שקית החלב ולהמשיך להשתמש בה עוד כמה ימים עד שהחלב יגמר. וכ"כ באול"צ ח"ב כז, ז; וכן התיר הרב מרדכי אליהו (קול צופייך גיליון 221), לגזור את השקית במספריים רגילים (שאם הם מיוחדים כמספרי ספרים, הרי הם מוקצה מחמת חסרון כיס). וכך משמע משו"ת דבר יהושע ב, קלה, וספר מעשה נסים ב, קלג, שהתייחסו רק לבעיית האותיות. וכ"כ בשו"ת דברות יעקב א, עב, שאין תפירת האריזה כלום אלא הרי היא כמגופה שעומדת להיפרד. וכן הקילו בספר מתנת משה (עמ' תשמה), ובספר ברכת יצחק (שבת סי' נח, עמ' רצג), וקיצור שולחן ערוך ספרדי (עמ' קמט). וכ"כ הרב מאזוז בתשובתו שבשו"ת תפילה למשה א, כה, שמותר לייחד מספריים בשביל לחתוך את שקית החלב, אמנם סיים שהמחמיר לפתוח מערב שבת תבוא עליו ברכה. וכ"כ בילקוט יוסף (שבת ח"ב שיד, כ), שמותר לפתוח שקית חלב, ובמיוחד אם עושה זאת דרך השחתה. ודעת רשז"א (שש"כ ט, ג, והערה יב), להתיר פתיחת השקית אם אין מתכוונים לעשות פתח נאה, והמליץ לעשות נקב קטן מאוד שיהיה ראוי להוצאה ולא להכנסה.

יב,ב – חומרת החזו"א

ולדעת החזו"א (נא, י), ההיתר לעשות פתח שישמש להוצאת היין מהחבית, הוא דווקא במגופה, שאינה חלק מהחבית. אבל בחבית עצמה אסור מדרבנן לעשות פתח שישמש להוצאת היין עד סיומו. ורק דרך קלקול, שלא יוכלו יותר להשתמש בחבית זו לשמירת יין, מותר לפתוח את החבית שלא במגופה. ומזה למד שאסור לפתוח שקית חלב וסוכר באופן שאפשר יהיה להשתמש בה עוד לשמירת החלב והסוכר עד סיומם, שכן הפתח נעשה בשקית עצמה והוא פתח טוב להוצאת מה שבתוכה. וכ"כ בשו"ת אז נדברו (ד, יז); ובחוט שני (ח"א עמ' קמד-קמה).

וכמדומה שכדי לצאת ידי חשש איסור של עשיית פתח שהובא בדברי החזו"א, כתבו כמה פוסקים לעשות פתח קטן (רשז"א שש"כ ט, סוף הערה יב), או פתח גדול מהמקובל או בשיניים, כפי שמובא בהלכות שבת בשבת (ע' תשנו) בשם ריש"א. וכן מובא בדעת המקילים בארח"ש (יב, ו), עפ"י מנחת יצחק (ד, פב, לז) ורשז"א. אמנם בחוט שני (שם), כתב שאין זה מועיל, כל זמן שהחלב נותר בשקית והפתח ראוי להוצאתו ממנה.

יב,ג – התשובה לדבריו

אמנם לעצם העניין יש להשיב שדין השקיות הללו כחותלות, ולא כגוף חבית מוסתקי. ובחותלות אין איסור לעשות פתח שיועיל להוצאת התכולה. ואין להקשות ממה שאמרו בביצה (לג, ב) בחבית מוסתקי שמותר לשוברה ובתנאי שלא יעשה אותה כלי, היינו שלא יעשה לה פתח נאה, וכן דעת תוס' ורא"ש, וכן נפסק בשו"ע שיד, א. ולרש"י שם (ד"ה 'במוסתקי') אם יעשה פתח נאה האיסור מהתורה, ולתוס' (ד"ה 'כי') האיסור מדרבנן, ואם כן לכאורה יהיה אסור לעשות נקב יפה בשקית החלב, לרש"י מדאורייתא ולתוס' מדרבנן. אלא ששם (ביצה לג, ב) מדובר בפתח שיכול לשמש להוצאה והכנסה, כי מדובר בחבית שדפנותיה עומדים, ואף שהיא עשויה מדיבוק שברים, אם יעשה לה פתח נאה תוכל להיות ראויה לשימוש רב פעמי. אבל בשקית לשימוש חד פעמי, אין שום איסור ביצירת פתח נאה להוצאת התכולה, וכדין חותלות. וכן מצינו בשבת (קמו, א): "אמר רבה: דבר תורה – כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא – אינו פתח, ורבנן הוא דגזור משום לול של תרנגולין (שבו גם פתח קטן מועיל להכנסה והוצאה), דעביד לעיולי אוירא ולאפוקי הבלא". הרי שגזרו גם על פתח קטן שמא יהיה ראוי להכניס ולהוציא. אבל כשאין חשש שיבואו להכניס ולהוציא בפתח זה, אין שום איסור. וזה דין חותלות. ולכן אין איסור לעשות פתח טוב להוצאת מאכלים מתוך שקיות שנזרקות אחר סיום תכולתן. וכיוצא בזה מובא באשמרה שבת (ח"א א, טז), ונשמת שבת (ח"ד סי' רסז, ע' רלד), ובסברת המתירים בארח"ש (יב, הערה יב). וזה יסוד דעת המתירים שהוזכרו לעיל.

ומ"מ גם לחזו"א הואיל והפתח אינו לשם הוצאה והכנסה, איסורו מדרבנן בלבד. ולמי שלא הכריע בדבר ונותר בספק, הרי שהלכה להקל כדין ספיקא דרבנן.

יב,ד – האם יש חשש קורע בפתיחת השקיות

והיו אחרונים שהעלו חשש נוסף, שמא בפתיחת שקית חלב או סוכר או קרטון חלב יש חשש קורע (עיין ארח"ש יב, ו-ז; יב, יד). אבל כבר למדנו שהתירו קריעת חותל, וחיתוך חותמות של כלים, ולא חששו לקורע ובונה, כי האריזה הדומה לחותלות בטלה למה שבתוכה, וקריעתה דומה לפיצוח אגוזים והסרת קליפת תפוז.

יש שחששו שלא לקרוע במקום הדבקת שני חלקי הניילון שבשקית החלב וכן בשקית סוכריות, שזוהי קריעה, היינו הפרדת שני חלקים שהודבקו (ארח"ש יב, הערה טו, מלאכת שבת ע' רכא).

ומנגד העלו סברה  להתיר על פי סברת המתירים לקרוע תפירה שנועדה לזמן, כמובא בב"י ורמ"א  שיד, ג. וכן אפשר ללמוד מדעת הלבוש ודעימיה לגבי התרת קשר, שאם הקשר נעשה על ידי בעל מלאכה כדי לשמור את הדבר עד שיבוא בעל הבית לקחתו, אין זה קשר של קיימא כלל ומותר לפותחו בשבת, והובאו דבריו במ"ב שיז, כא. וכן אריזות אלו נסגרו עד שיבוא הקונה לקחתן. ועוד אפשר לצרף את דעת הט"ז (שיז, ב), ושועה"ר (שיז, ב), שמותר לקשור קשר שיש ספק אם יהיה לזמן קצר המותר או בינוני שאסור מדרבנן וכן מותר להתירו. וספק אם אריזות אלו ישארו לזמן בינוני האסור. והביא סברות אלו בארח"ש (יב, הערה טו), וסיים שהואיל ויש חולקים וסוברים שגם תפירה לזמן אסור לקרוע, וגם לפעמים השקית נשארת קיימת ימים רבים, מן הראוי שלא לפתוח במקום ההדבקה.

אולם כבר למדנו, שהואיל וזו אריזת ארעי, אין בפתיחתה שום איסור, לא קריעה ולא חיתוך ולא התרה, וממילא אין לחוש לזה. וכ"כ אור לציון ב, כז, ז. וכ"כ ברכת יצחק (שיד, עמ' רצה), והוסיף שמשום חשש 'מוחק' עדיף לפתוח בהדבקה. וכ"כ להתיר בשו"ת דברות יעקב א, עב; ובספר והאיש מרדכי (עמ' תפ); וספר חמדת יוסף (עמ' רלא).

עוד יש לצרף לזה את דעת הסוברים (ע' מנו"א ח"ג טז, 6) שאיסור קורע מהתורה הוא רק על מנת לתפור ממש, אבל אם עצם הקריעה היא תיקון, הרי שהאיסור הוא משום מכה בפטיש. וכאן שמדובר על שקיות לשימוש ארעי, אין חשיבות כלי ואין איסור מכה בפטיש. ואזי הוא רק יכול להיות איסור קורע מדרבנן, שלצורך מאכל מותר.

יב,ה – קריעת אריזות של טיטולים וממחטות וכדומה

לכאורה ממה שכתב במ"ב שמ, מא, ובאו"ה 'הניר', עפ"י פר"ח, שאסור לפתוח מעטפה של מכתב, ואפילו אם יש בזה צורך גדול, עולה שאסור לקרוע אריזות של דברים שאינם מאכל. אמנם הט"ז תקיט, סוסק"ה כתב בשם מהרי"ל בהל' יו"ט, שאם גוי הביא מכתב ליהודי והוא חתום, מותר לפותחו ובתנאי שלא יקרע אותיות. וכ"כ מ"א תקיט, ד. הרי שלפיהם מותר. וכ"כ למעשה חזו"א סא, ב, ובתנאי שיקרע את המעטפה באופן שלא תהיה ראויה יותר לשימוש.

וכ"כ רשז"א (שלחן שלמה שיד, ז, ו), שמותר לקרוע שקיות של דברי הלבשה, שאין הבדל בין מאכלים לשאר דברים, וכפי שכתב בכה"ח תקפו, קמ, בשם התשב"ץ, שמותר לשבור חבית כדי להוציא שופר. וכן ברדב"ז בלשונות הרמב"ם סי' קל, התיר לשבור תיבה כדי להוציא ממנה דבר שהוא לצורך שבת. ושלא כפתח הדביר בסי' שיד, שכתב שהיתר שבירת חבית נאמר רק לאוכלים. אמנם הדגיש שההיתר הוא רק לצורך שבת.

וכפי שלמדנו, למחמירים לעניין שקית חלב, יש לקלקל את האריזה לגמרי, כדי שלא תהיה ראויה להחזיק יותר את מה שבתוכה. וכ"כ במנחת איש יז, כב. ובארח"ש יב, כג, הביא את שתי הדעות.

כתב בילקוט יוסף (שבת ח"ב שיד, הערה כב) שאין לקרוע בשבת עטיפת מתנה של ספר או תמונה, כי מה שהתירו הוא לצורך שבת ממש, ובזה אין צורך. ומ"מ עפ"י מה שלמדנו נראה שאם יש בדבר צורך, מותר. יתר על כן, מדברי יחו"ד ו, כד, עולה, שעיקר ההיתר מפני שרק הדבקה שנועדה לקיום אסור לקרוע, אבל אם לא נועדה לקיום, מותר לקרוע, ולכן הלך בשיטת החכ"צ לט, שהתיר פתיחת מכתב.

פורסם בקטגוריה פרק טו - בונה סותר בבית וכלים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן