הרחבות לפניני הלכה

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

ד – חולה שהתרפא

ד,א – על איזה חולי מברכים?

מצינו בזה שלוש דעות בראשונים: א) אפילו אם 'חושש בראשו' או 'חושש בגרונו' והתרפא – מברך 'הגומל' (רב האי גאון, ערוך). ב) כל חולי שמחמתו עלה למיטה, אפילו אין בו סכנה חייב לברך, מפני שכל שעלה למיטה כאילו עלה לגרדום לידון וצריך רחמים כדי להינצל (רמב"ן, רשב"א, ורוב הראשונים). ג) רק חולה שהיה נתון בסכנת נפשות שמחללים עליה את השבת, כשיתרפא יברך 'הגומל' (ר"א אב"ד, טור בשם ראב"ד).

השו"ע ריט, ח, פסק כרמב"ן ורוב הראשונים. ולעומתו הרמ"א כתב שנוהגים באשכנז שרק אם התרפא מחולי שיש בו סכנה מברך 'הגומל'. והט"ז ה' כתב, שגם אם נפל למשכב למשך שלושה ימים מברך.

ואף באחרונים ישנן שלוש דעות:

א) כל שעלה למשכב, אפילו לחצי יום, מברך. וכ"כ רוב גדול של אחרוני הספרדים (עיין כה"ח מו-מז, חזו"ע עמ' שעא; אול"צ ח"ב יד, מד; ברכ"ה ח"ד ו, ט), וכ"כ הרבה מאחרוני אשכנז (ב"ח, מ"א ח, א"ר יג, מג"ג ג).

ב) לרמ"א על פי פירוש הט"ז – מברכים על חולי שיש בו סכנה או על חולי שהצריך לשכב שלושה ימים. וכ"כ רוב אחרוני אשכנז (ט"ז ה, גר"ז סדבה"נ יג, ו, ח"א סה, ו, שולחן שלמה ב, ערוה"ש יא, קיצור שו"ע סא, א ועוד). וכן דעת מעט מאחרוני הספרדים (בא"ח עקב ז), ויש שהבין כך בדעת השו"ע (בירך את אברהם סה, יב).

ג) עפ"י פשט דברי הרמ"א, רק על חולי שיש בו סכנת נפשות מברכים, אבל מי ששכב בחוליו שלושה ימים בלא סכנת נפשות – אינו מברך. וכ"כ הלבוש ח. וכן משמע ממ"ב כח, ובאו"ה 'כגון'. וכ"כ שנוהגים בדברי יציב או"ח פו, ושעה"ב כב, ג.

למעשה, מחמת הספק, כתבתי למנהג אשכנז כפשט דברי הרמ"א. ולמנהג ספרדים הזכרתי את דעת השו"ע אלא שהטיתי אותה לדברי הבא"ח, שכך נוהגים רבים מבני עדות המזרח, ועוד שכיום רבים המפונקים שגם כשאינם חולים ממש ישכבו על מיטתם למנוחה, ולכן אם שכב פחות משלושה ימים יש מקום לפקפק אם באמת היה חולה. וספק ברכות להקל.

ד,ב – חולי עיניים ודלקת שיניים

כפי שלמדנו למקצת הראשונים והרמ"א, ח, רק מי שהתרפא מחולי שיש בו סכנת נפשות מברך. וכתבו הראשונים שדין זה מקביל להלכות שבת, "דאין מברכין אותה אלא היכא דאיכא סכנת נפשות, כגון אישתא צמירתא ומכה של חלל שמחללין עלה את השבת" (טור בשם הראב"ד).

ולכאורה לפי זה המתרפא מחולי בעיניו צריך לברך, שכן למדנו בשו"ע הלכות שבת (שכח, ט): "החושש בעיניו או בעינו ויש בו ציר, או שהיו שותתות ממנו דמעות מחמת הכאב, או שהיה שותת דם, או שהיה בו רירא ותחלת אוכלא (פי' תחלת חולי), מחללין עליו את השבת". וכ"כ ברך את אברהם סה, יז; יחו"ד ד, יד (עמ' ע בהערה); ברכת ה' ח"ד ו, יד.

עוד מבואר בשו"ע שכח, ג: "כל מכה של חלל דהיינו מהשיניים ולפנים, ושיניים עצמם בכלל, מחללין עליה את השבת". ועל פי זה פסק בברכת ה' ח"ד ו, טו, שאם קיבל דלקת בשיניו או חניכיו, כשיתרפא יברך 'הגומל' אפילו אם לא עלה למיטה כלל. וכמו כן מבואר בשו"ע שכח, ו: "מכה שעל גב היד וגב הרגל… הרי הם כמכה של חלל". ועל פי זה כתב בברכ"ה שם, טז, שהמקבל מכה חזקה בגב היד או בגב הרגל שמצויים בו כלי דם או כשיש חשש לשבר פתוח וכד', כשיתרפא יברך 'הגומל', אפילו לא עלה למיטה כלל.

אולם מנגד כמה אחרונים כתבו שהמנהג שלא לברך על חולי עיניים וכיוצא בו, ואף שתמהו על המנהג, הסבירו שסומכים על השו"ע שכתב שדוקא חולה שנפל למשכב צריך לברך כשיתרפא. וכ"כ שו"ת שדה הארץ או"ח ג , י; עיקרי הד"ט י, כד; בא"ח עקב ו; פני יצחק 'הגומל' סז. וכפי שכתבו לעניין חולי עיניים כך משמע לגבי כל החולאים שאינם מצריכים שכיבה במיטה.

ויש לבאר, שבכל החולאים אם לא יטפלו אפשר שתתפתח סכנת נפשות, ולכן מותר לחלל שבת כדי לטפל בהם, שאם לא כן תתפתח דלקת מסוכנת וכדומה. אולם בפועל, הואיל וטיפלו בהם, מנעו את המחלה, ואין הוא נחשב כחולה שהתרפא. והראיה שלא נצרך לשכב במיטה.

ד,ג – ניתוח

כתב בציץ אליעזר (יב, יח) שהואיל ויש סכנה בניתוח וצריך זהירות מרובה שלא תהיה פגיעה באיבריו הפנימיים, לא גרע ממכה של חלל ומברכים 'הגומל' לאחר שיתרפא מהניתוח. ואפילו בניתוח קל, מכיוון שעדיין אנו רואים מקרים של סיבוכים ובעיות, יש לברך אחריו 'הגומל'. והסכימו עמו שו"ת בית אבי ג, עט; חזו"ע עמ' שעב; ברכת ה' ח"ד ו, יא.

וכיום מבצעים הרבה ניתוחים בהרדמה מקומית בלבד, ובציץ אליעזר לא ביאר האם יש לברך על ניתוח שכזה, אבל בהליכות שלמה כג, ב, כתב שאף אחר ניתוח כילה בהרדמה מקומית יש לברך 'הגומל'. וכתב בנשמת אברהם (או"ח ריט, ב, עמוד קסו במהדורה החדשה), שכך אמר גם לגבי צנתור. אך העיר על כך: "ואולם כיוון שלפי דעת הרופאים הסיכון הוא קטן מאד יש לעיין מה בדיוק הגבול מתי לברך הגומל ומתי אין צורך. ואמר לי הגר"ע אויערבאך שליט"א, שחמיו הגרי"ש אלישיב שליט"א פוסק שאין לברך בכל ניתוח אלא רק בניתוח תחת הרדמה כללית. וצריך לעיין כי הלוא אנו מבצעים הרבה פעולות מסוכנות כגון ביופסיה מאיברים פנימיים בהרדמה מקומית בלבד".

ולמעשה כתבתי בפנים שאין לברך על ניתוח בהרדמה מקומית בלבד, ומן הסתם אם תהיה בזה סכנה הוא ישכב שלושה ימים ואז יברך 'הגומל'.

ד,ד – עילפון או איבוד הכרה

כתבו הפוסקים שיש לברך אחרי התעלפות 'הגומל' (שואל ונשאל ד, טו; רבבות אפרים ח"ב פ, כד בשם החזו"א). ונראה שהדבר תלוי בסיבת ההתעלפות. אם הוא איבוד הכרה מחמת אירוע מוחי או אירוע לב וכדו' ודאי שיש לברך 'הגומל' כשיתרפא. אבל אם התעלף בגלל התרגשות וכדומה, אין לברך 'הגומל' כשיתאושש.

ד,ה – מאימתי חולה שהתרפא יכול לברך? (שייך גם להלכה ג)

ככלל, אין לברך 'הגומל' עד שיצא מהצרה לגמרי, שרק אז הטובה שלימה, וכך משמע בנוסח הברכה: 'שגמלני כל טוב'. וכן מצינו שביום השני לא נאמר 'כי טוב', כי לא נגמרה בו המלאכה, הרי שלשון טוב מורה על טובה שלימה (עטרת זקנים ב, א"ר א, גר"ז סדבה"נ יג, ה, מ"ב ריט, ב). וכן החולה, לא יברך עד שיבריא לגמרי, אבל אם הוא עדיין חלש מהמחלה, אפילו אם חזר לעבודה לא יברך.

ואם כבר התחזק ויכול לצאת לעבודתו, אבל תהליך ההשתקמות מהמחלה עוד נמשך, ימתין עד שיגמור להשתקם ואז יברך. אבל אם כבר חזר כמעט לאיתנו ורק נותר עוד רושם, שאף הוא במשך החודשים הבאים ילך ויעבור, לא ימתין עד שיחזור לכפי שהיה לפני כן. וכ"כ בשבט הלוי ד, קנב. (ועיין בדברי יציב או"ח פו, שכתב קצת אחרת). ובמצב שלפי הטבע כבר לא יחזור לבריאותו הראשונה, כגון שנקטעה רגלו, או שעבר התקף לב קשה, יברך כאשר יחזור לאיתנו לפי האפשר במצבו (ועיין שד"ח אס"ד מערכת ברכות ב, יב; פס"ת ריט, 21).

ד,ו – הכניס את עצמו לסכנה

במחזיק ברכה ריט, א, כתב שלדעת אביו, רבי יצחק אזולאי, ברכת 'הגומל' נתקנה רק על סכנה הבאה לאדם בעל כורחו, ולכן אם הכניס עצמו לסכנה וניצל – לא יברך. וכן אם הקב"ה ציווה על אדם להיכנס לסכנה וניצל – אינו מברך, ולכן יצחק אבינו לא בירך 'הגומל' אחרי העקידה, וכן חנניה מישאל ועזריה לא בירכו אחרי שיצאו מכבשן האש, וכמו כן כהן גדול אחרי שיצא מקודש הקודשים ביוה"כ לא בירך 'הגומל'. ולדעת ר' אליעזר נחום (בעל החזון נחום), כל שניצל מסכנה מברך 'הגומל', ואפילו מי שנכנס לסכנה בציווי ה', כשניצל בירך, ואפילו ר' עקיבא שנכנס לפרדס ויצא בשלום, בירך 'הגומל'.

ומתוך מחלוקת זו דנו הפוסקים בשלושה מקרים:

א) התורם איבר פנימי לחבירו: לדעת ציץ אליעזר (ח"י כה, פכ"ג), הואיל והוא הכניס את עצמו לסכנה, אין לו לברך 'הגומל', ואולי אף ר"א נחום יודה כאן כי הוא לא מכניס את עצמו לסכנה בציווי ה' אלא על דעת עצמו, ואולי אפילו נגד רצון ה'. לעומת זאת הגרע"י ביאר (יחו"ד ד, יד, עמ' עד בהערה) שדעת הציץ אליעזר לשיטתו, שאסור להכניס את עצמו לסכנה כדי להציל את חבירו (צי"א ט, מה), אבל לפי מה שמבואר ביחו"ד (ג, פד) שיש בזה מצווה גדולה, רשאי לברך 'הגומל' כדעת ר"י אזולאי. וכ"כ בברכת ה' (ח"ד ו, יח).

ב) המנסה לאבד עצמו לדעת שנשאר בחיים. כתב בשו"ת לב חיים (ג, נג), שהואיל וניצל, עליו להודות לה' בברכה, ואין זה משנה איך נכנס לסכנה.  וכ"כ בברכ"ה (ח"ד ו, יט). לעומת זאת ביחו"ד (ד, יד) הביא כמה אחרונים שסוברים כי אין לברך במקרה זה, שאיך יוכל לברך אחרי חטא כזה ואין זה מברך אלא מנאץ. וכך דעת ציץ אליעזר ח"י כה, כג.

ג) מי שנחבש בבית האסורים אבל יכול היה להציל את עצמו מן המחבוש על ידי תשלום ממון. הר"י מיגאש (סימן צ) הסתפק בדין זה, שאולי הוא נחשב שהכניס את עצמו לסכנה ולכן אינו מברך 'הגומל', או שמא לא פלוג חכמים וכל חבוש היוצא מבית האסורים מברך 'הגומל'. והחיד"א והבא"ח עקב, ט, הבינו שמסקנתו היא שכל חבוש מברך. וכ"כ בברכת ה' (ח"ד, ו, 9). לעומת זאת כתב בשערי תשובה (ריט, ב) שיברך ללא שם ומלכות, וכנראה הבין שהר"י מיגאש לא הכריע. וכן ראוי לנהוג מספק.

תפריט