ה,א – נשים בברכת הגומל
אף שתקנת חכמים לברך 'הגומל' חלה על גברים ונשים כאחד, במשך הדורות התפשט המנהג שנשים לא בירכו 'הגומל'. יש שהסבירו שמפני הצניעות לא נהגו לברך בפני עשרה גברים (הלק"ט ב, קסא, מ"ב, ג). יש שביארו שאולי סברו שברכות אלו רשות (מ"א בהקדמתו לריט). ויש אומרים, שמכיון שהנוסח הוא 'לחייבים', הרי שמדובר בעונש על חטא מסוים, ואין האשה נענשת אלא על חטאי בעלה, ולכן ראוי שהוא יברך בשבילה (א"ר יב).
אבל רוב האחרונים כתבו שזה מנהג טעות ועליה לברך 'הגומל', וכדי לשמור על הצניעות תוכל לברך מעזרת הנשים (כנה"ג הגה"ט, ברכ"י ב, ח"א סה, ו, גר"ז סדבה"נ יג, ג, סידור יעב"ץ, בא"ח עקב, ה, כה"ח ג, יחו"ד ד, טו, צי"א יט, נג, א).
ה,ב – יולדת
כפי שלמדנו לעניין חולה שהבריא, רק לאחר שיבריא לגמרי יברך. וכך יולדת, לא תברך עד שיחלפו שבעה ימים מלידתה, שאז היא נחשבת ככל אדם, כמבואר בהלכות יום הכיפורים (כה"ח ג, שעה"ב כב, כ, פס"ת ריט, 44). ובברכ"ה (ח"ד ו, 44) כתב, שאם היא מרגישה עדיין כאבים מחמת הלידה היא נחשבת כחולה שאין בו סכנה שאומרים לנכרי והוא עושה מלאכה בשבילה בשבת (שו"ע של, ד).
ולפי המבואר בהלכות תשעה באב, שנוהגים להקל ליולדת שלא תצום עד שלושים יום מלידתה, משמע שגם אחר שבעה ימים היא עדיין נחשבת חולה (עיין פניני הלכה זמנים י, 3). אלא שאפשר להשיב שהיא כבר נחשבת בריאה, אלא שאם תצום תשוב לחולשתה, ולכן פסקו למעשה שלא תצום. ולכן מובן מדוע יש סוברים שכן תצום, עי"ש.
מ"מ למעשה, בפשטות אם היא מרגישה טוב תוכל לברך אחר שבעה ימים. אבל אם היא עדיין מרגישה חולשה מהלידה, תדחה את הברכה עד שתתחזק, ומן הסתם לאחר שלושים יום כבר הבריאה לגמרי מהלידה.
ה,ג – קטן בברכת הגומל
כתבו הרבה פוסקים שאין לקטן לברך 'הגומל' על הצלתו, שהרי אינו יכול לומר לשון 'לחייבים טובות', שהמילה 'לחייבים' משמע שמחוייב עונש, וקטן אינו בר עונשין. וכן אי אפשר שידלג על המילה 'לחייבים' שהרי אסור לשנות מטבע שטבעו חכמים בברכה. ואף אם יאמר 'לחייבים' כפי שתקנו חכמים נראה כקורא לאביו רשע, שהייסורים שבאים על הבן הם בגלל חטאי אביו (שו"ת מהר"ם מינץ יד, כנה"ג, מ"א בהקדמתו לסימן ריט, א"ר ג, מ"ב ג).
לעומת זאת בשו"ת לחמי תודה (ה) הקשה שלפי זה אף מגיל יג' שנה עד כ' יהיה פטור מלברך כי אע"פ שחייב בדיני אדם אינו חייב בדיני שמיים (שבת פט, ב). וכתב לחלוק על משמעות 'לחייבים' בנוסח הברכה, שאין הפירוש חובה או עונש כי לא ראוי לאדם שיאמר על עצמו שהוא חייב שאין לאדם לפתוח פיו לשטן, אלא "עיקר הפירוש הוא 'חייבים' לשון 'חוב', והכוונה שהאדם יש לו טובות הרבה אצל בוראו על כמה חובות שעושה עמו, ואעפ"כ הקב"ה גומל לו תמיד טובות אחרות". וכן כתב שראה שנוהגים שקטנים מברכים ברכה זו. וכ"כ מור וקציעה. וכתבו כמה אחרונים שכך המנהג: ברכ"י א; חסד לאלפים י. (ובאבני נזר או"ח לט, תמה על המהר"ם מינץ שמוכח מהגמ' שאין נוסח לחייבים 'מעכב', שהרי רב חנא ורבנן בירכו 'הגומל' לרב יהודה בנוסח אחר).
ולמעשה הרבה אחרונים חששו לספק ברכות במקום שאין מנהג לקטן לברך: כ"כ שע"ת א; בא"ח עקב ד; כה"ח ב; ציץ אליעזר יח, כב; ברכת ה' ח"ד ו, מא; שערי הברכה כב, ח. אבל כתב בא"ח, שהואיל ומדינא היה צריך לברך, במקום שיש מנהג שהקטן מברך – יברך. וכיוצא בזה כתב בכה"ח ב, וציין שבארץ ישראל נהגו שלא לברך.
ויש שאינם חוששים לספק, וכתבו שהקטן צריך לברך. כ"כ הגרע"י (בחזו"ע עמ' שמט); ובאור לציון (ח"ב מו, נט).
ה,ד – ברכת הגומל על רבו, קרובו או חבירו
ברכות נד, ב: "רב יהודה חלש ואתפח, על לגביה רב חנא בגדתאה ורבנן, אמרי ליה: בריך רחמנא דיהבך ניהלן ולא יהבך לעפרא. אמר להו: פטרתון יתי מלאודויי. והא אמר אביי: בעי אודויי באפי עשרה! דהוו בי עשרה. והא איהו לא קא מודה! לא צריך, דעני בתרייהו אמן".
וכתבו תר"י (מג, א, בדפי הרי"ף), שאם היו שם עשרה, והחייב בברכה ענה אמן, גם החייב בברכה נפטר בזה. ואם לא היו עשרה, לא יצא ידי חובה. אבל מותר להם לברך את ברכת השבח גם כשאין עשרה, וכשאין החייב בברכה נפטר בה, כי ברכה זו אצלם היא ברכת רשות. ע"כ עיקר דבריו. וכ"כ הריטב"א, וכך משמע קצת מהריא"ז (ט, ד), ועוד ראשונים. וכ"כ הטור (ריט, ד): "ולא חשיב ברכה לבטלה כיוון שהם לא נתחייבו בה, שהם נתנו שבח והודאה למקום כדרך בני אדם שמשבחים למקום על הטובה שמזמין להם". וכך כתב שו"ע ורמ"א (ריט, ד). והזכירו את דברי התר"י הרבה אחרונים: לבוש ג; מ"א ד; ט"ז ב; א"ר ו; מהר"א אזולאי ב; גר"א יא; נהר שלום ט; שולחן שלמה א; גר"ז סדבה"נ יג, ד; וכ"כ בערוה"ש ח, ומ"ב יד.
והיוצא מדבריהם שתחילת הבאת המעשה ברב יהודה שחלה והבריא, כדי ללמדנו שגם תלמידיו יכולים לברך, ואפילו אין שם עשרה. ואח"כ נתווסף עוד חידוש, שגם הניצול יכול לצאת בברכתם ידי חובתו אם יענה אמן. וכתב הגר"ז בסדבה"נ יג, ד, שדווקא כשהוא שמח בהצלתו רשאי לברך.
על מי מותר לברך 'הגומל'? כתב בב"י (ריט, ד-ה) בשם רבנו מנוח, שכל שיש לו תועלת בהצלתו מברכים עליו, וכן נראה משאר הראשונים שלא חילקו בזה. אבל המשיך הב"י ודייק מהרשב"א שרב חנא ורבנן בירכו על רב יהודה רק מפני שהיה רבם, ולפי זה "אין ללמוד משם למי שאינו רבו אע"פ שהוא חביב עליו כגופו שיברך על רפואתו". ומכאן פסקו הרבה אחרונים שמותר לברך רק על אביו או רבו, אבל אפילו לאב אסור לברך 'הגומל' על בנו (ברכ"י ז; א"ר יא; חסד לאלפים י; בירך את אברהם סה, ב; באו"ה 'ואין'; כה"ח כז; חזו"ע עמ' שנ; ברכת ה' ו, מב).
לעומת זאת מסתימת הראשונים שלא חילקו בזה, משמע שרשאי אדם לברך ברכת הודאה זו על כל אוהביו וקרוביו. וכתבו כמה אחרונים (מ"א ד, מחה"ש, פמ"ג א"א ד), שכך נראה משו"ע (ריט, ד): "אם בירך אחר ואמר", וביארו שחזר בו ממה שכתב בב"י. וכן פסקו אחרונים רבים (ב"ח, מ"א ד, שכנה"ג, מו"ק, בית יהודה א, ו). ויש שכתבו שמותר לסמוך על זה באב שמברך על בנו (שו"ת תשב"ץ חוט המשולש א, ד). ויש שכתבו שעל סמך זה מותר לבעל לברך על אשתו היולדת שאשתו כגופו. ואם תהיה שם ותענה אמן תצא ידי חובתה (א"ר ה, בשם תורת חיים; דעת תורה א; פתח הדביר; שד"ח אס"ד מערכת ברכות ב, יט).
שאלה נוספת יש כאן, האם הבן שמברך על אביו והתלמיד על רבו רשאים לברך גם שלא בפניו. במור וקציעה כתב שרק בפניו רשאי לברך (זולת באשתו ראשונה והגונה שחביבה עליו ביותר, שהיא כגופו ורשאי לברך שלא בפניה). וכיוצא בזה כתב בא"ר ה, לגבי בעל שמברך על אשתו, שרק בפניה הוא יכול לברך. ומשמע שכך סובר לגבי כל מי שמברך על ניצול אחר. אולם מסתימת הראשונים והאחרונים שלא הזכירו זאת, משמע שהשמחים ורוצים להודות על הצלת רבם (וי"א על כל חבריהם וקרוביהם) יכולים לברך גם שלא בפני הניצול.[1]
ולא כתבתי דין זה בהלכות, הואיל ולא נוהגים כך בפועל. וכנראה שלא נהגו לברך על אביו ורבו מפני שזו ברכת רשות (וכעין זה כתב בכה"ח ריט, כז). אמנם למעשה, הרוצה לברך על אביו או רבו מובהק, שהוא שמח בהצלתו – רשאי. אבל על שאר קרובים לא יברך, הואיל ונחלקו בזה.
