יא – היוצא מבית האסורים

פורסם בקטגוריה פרק טז - ברכת הגומל. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

יא,א – היוצא מבית האסורים

יש שכתבו שהחבוש על עסקי ממון אינו מברך הגומל לכשיצא אלא רק החבוש על עסקי נפשות (לקט יושר עמ' 40; מ"א א; חיי אדם סה, ו; שולחן שלמה א).

לעומת זאת, כתב הר"י מיגאש (סימן צ), שגם החבוש בבית האסורים מחמת ממון מברך כשיצא, "הואיל והיה חבוש בבית הסוהר כלוא בבית הכלא ולא היה מושל בנפשו". וכעין זה כתבו תר"י, שהחבוש מחמת ממון מברך 'הגומל', "וחבוש רוב הפעמים הוא חבוש בעבור ממון ואין סכנתו כל כך". ויש לכאורה הבדל ביניהם, שטעם הברכה לר"י מיגאש כי הוא היה אסור בכלא, ולתר"י משמע שהיתה גם קצת סכנה בזה.

מ"מ רוב רובם של האחרונים כתבו שמי שנאסר עבור ממון מברך, בלא לדייק בשאלה האם צריך שיהיה שמץ סכנה. ומהם: מלבושי יו"ט א; א"ר ב; ברכ"י ד; מאמ"ר ב; חסד לאלפים ז; מג"ג אלף המגן ג; בא"ח עקב ט; ברך את אברהם סה, ה; ערוה"ש ה; פני יצחק 'הגומל' סז; מנחת פיתים; דעת תורה ועוד. ובנתיב חיים (הערות ה'קרבן נתנאל' על השו"ע) כתב במפורש שגם אם נתפש על ממון ואין שום סכנת נפשות – מברך.

ולכאורה אפשר לתלות מחלוקת הלקט יושר והמ"א מצד אחד, ומנגד ר"י מיגאש ותר"י ורוב האחרונים, במחלוקת הידועה בין מנהגי ספרד ואשכנז, האם מברכים כשלא היתה סכנה. וכ"כ נהר שלום ג, ושיורי ברכה ב.

אולם קשה להסביר כך, כי המ"א תלה את דבריו בדברי השו"ע. ועוד שהמ"א עצמו סובר שמברכים גם אחר מחלה שאין בה סכנה (כך הקשו בשיו"ב, ובאו"ה ריט, א, 'חבוש').

ונראה למעשה, שדין כלא שונה מדין חולה והולכי מדבריות, וגם מי שסובר שבחולה והולכי מדבריות מברכים רק כשהיתה סכנת נפשות, יסכים שיברכו על מי שהיה אסור בבית הכלא גם כשלא היתה כמעט סכנה. מפני שברכת 'הגומל' נתקנה על יציאה מן הסדר לכיוון הרע. ובהולכי מדבריות וחולים, כיוון שהם ברשות עצמם, ושולטים בגורלם, רק אם היו בסכנה צריכים לברך. אבל מי שהיה כלוא בכלא זמן רב, חייו כמעט שלא היו חיים, ולכן כשיצא צריך להודות לה', וכדברי הר"י מיגאש. ומה שצירף תר"י, שהיתה קצת סכנה, כדי להשוות במקצת את הדינים. ואכן כל מי שלא היה ברשות עצמו נכנס קצת לסכנה, אם בפגיעתם של האסירים האחרים, שאינם ידועים כבעלי מידות מושלמות, או מחמת מצבו הנפשי הירוד (וכעין זה כתב בברכ"ה ח"ד ו, ג).

ויתכן שגם מה שכתבו בלקט יושר ומ"א, שהכלוא על ענייני ממון אינו מברך, הכוונה לעשירים שלא שילמו את חובם לשלטון, שהיו אוסרים עליהם לצאת מטירה מסוימת, אבל היו שם בתנאים טובים, כדי שיוכלו לארגן את תשלום חובם. אבל אם היה מדובר בכלא רגיל, היו מסכימים שצריך לברך, כי בכל כלא שבימים ההם היתה קצת סכנה. ורק במדינות המודרניות החלו לבסס את זכויות האסיר ולהגן על שלומו. ויש במצבם קצת דמיון למצבו של מי שנכנס לכלא ברצונו. אבל יתכן שגם הם יודו שאם היה נגזר עליו לשבת בכלא זמן רב, אפילו שאין בו כמעט סכנה, גם הם היו מסכימים שעליו לברך כשיצא.

ולכן נראה למעשה, שכל מי שהיה כלוא בכלא מתוקן במדינות דמוקרטיות זמן רב, אף שאין בו כמעט סכנה, כשישתחרר – יברך. וזאת משתי סיבות, האחת שדעת רוה"פ שעל עצם היציאה מהכלא צריך לברך. והשנייה, שיש בזה שמץ סכנה, אם מצד שכניו האסירים ואם מצד מצבו הנפשי. ואם היה כלוא במקום מסוכן, מיד כשישתחרר יברך. ואינני יודע להעריך מהו זמן רב.

ואפשר להביא לזה ראיה מדברי מרן הרב קוק באורח משפט מה, לגבי השטים באוניה, שאף שכמעט אין בזה כיום סכנה, מ"מ תקנת חכמים לא זזה ממקומה (עיין בהרחבה להלכה ז', שהעתקתי דבריו). וכן במי שהיה בכלא, אף שכיום כמעט אין בזה סכנה, מ"מ נשארה קצת סכנה, והדין לא זז ממקומו.

אבל על מעצר בית, בוודאי אין לברך, וכ"כ ברכ"ה ח"ד ו, ח. ועל מעצר לכמה ימים אין מברכים, וכפי שכתב בבאו"ה ריט, א, 'חבוש' (וכ"כ בחזו"ע ע' שס, ושלא כאול"צ ח"ב יד, מא). ומי שברח מבית הכלא, והמשטרה מחפשת אחריו, לא יברך, כי לא ניצל לגמרי. וכ"כ בשיורי ברכה ריט, א.

פורסם בקטגוריה פרק טז - ברכת הגומל. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן