טו – מהו שופר

פורסם בקטגוריה פרק ד - מצוות השופר. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

טו, א – הגדרתו הבסיסית של שופר

ביארו הראשונים שיש תנאי בסיסי לשופר, שהוא קרן שיש בה חלל באופן טבעי, ואינו קרן שכולה עצם אחת. המילה שופר היא או מלשון פריסה כאוהל, כמו (איוב כו, יג): "בְּרוּחוֹ שָׁמַיִם שִׁפְרָה" (רמב"ן), או מלשון שיפור, שהוא מוכן כבר לתקיעה (ריטב"א), או מלשון שפופרת (ר"ן).

על פי זה מסביר הרמב"ן שהמשנה דיברה רק על הקרניים החלולות, שהן השופרות. ולא הזכירה פסול של קרני ראם, למרות שגם בהן נאמר רק קרן (דברים לג, יז), משום שאין בהן חלל, ואינן כלל שופר. 1 וכ"כ רשב"א כו, א; ריטב"א; ר"ן; מאירי; וטור תקפו. וכ"כ שו"ע תקפו, א.

טו, ב – שופר של מין טמא

הר"ן (ר"ה ו, א, מדפי הרי"ף) הסתפק אם אפשר לתקוע בשופר שגדל בראשי בהמות וחיות טמאות (שאינן כשרות לאכילה), מפני שיש מקום לחוש שכשם שהקלף הנעשה מעור של בהמות וחיות טמאות פסול לספרי תורה, תפילין ומזוזות (שבת כח, ב), כך הוא גם פסול לשופר של ראש השנה. וכתב בדרכי משה שטוב להחמיר, וכ"כ ברמ"א תקפו, א. אמנם בדיעבד, כתבו האחרונים שיתקעו בו בלא ברכה, כי אפשר שרק ביחס לכתיבת דברי תורה ישנה חומרה יתירה, שיכתבו על דברים המותרים לפיך (מ"ב תקפו, ח).

כמה אחרונים הקשו על הרמ"א מהמשנה בנדה נא, ב, שכל שיש לה קרניים בהכרח יש לה טלפיים. הרי שלא תתכן בהמה טמאה עם קרניים, כי טלפיים הוי סימן טהרה. ונאמרו כמה תירוצים: מ"א (תקפו, ג) תירץ שחיה טמאה אין לה קרניים, וזו כוונת המשנה בנדה, אבל בהמה טמאה יתכן שיהיו לה קרניים. בבאר הגולה (תקפו, ה) כתב שמדובר על בהמה טהורה שנולדה מבהמה טמאה, וכל היוצא מן הטמא – טמא. ולכן אע"פ שיש לה קרניים, היא טמאה. בשו"ת חוות יאיר (כ) כתב שהמשנה עוסקת בבהמה עם שתי קרניים, שאז ודאי טהורה, אך תתכן קרן אחת על בהמה טמאה.

אמנם כפי הנראה, אין בהמה טמאה כיום עם קרן חלולה שאפשר לצאת בה ידי מצוות שופר. הרב יונדב זר שליט"א, ר"מ בישיבתנו, בירר סוגיות של מיני הבהמות, החיות והדגים היטב, וכתב:

בפועל, אנו מכירים כיום חמישה סוגי קרניים: א) קרני הפריים (הנקראים בלטינית bovidae – נבובי הקרניים) – אלו קרניים חלולות עשויות קרטין הגדלות על גבי עצם, ומהן עושים שופרות. (קרטין הוא החומר ממנו עשויות ציפורניים, פרסות, נוצות, שערות וכו'). כל הפריים הם מפריסי פרסה ומעלי גרה. ב) קרניים מפוצלות – אלו האיילים שהקרניים שלהם עשויות עצם, והן נושרות וגדילות בכל שנה מחדש. כל המינים שיש להם קרניים כאלה הם מעלי גרה ומפריסי פרסה. ג) קרני הג'ירפות – קרני עצם עטופות עור. הג'ירפות מעלות גרה ומפריסות פרסה.

עוד שני סוגי קרניים ישנם, והם בבעלי חיים טמאים: ד) קרני הקרנף – קרני קרטין, ללא בסיס של עצם. הן אינן חלולות, ואינן צומחות בזוגות משני צידי הראש, אלא צומחות על האף (לכן שמו קרנף), לפעמים גדלה לו קרן אחת ולפעמים שתיים, אבל תמיד הקרניים במרכז האף ולא בשני הצדדים. ה) קרני החזיר, שאינן קרניים, אלא שיניים עליונות ארוכות שצומחות כלפי מעלה ונראות כקרניים.

טו, ג – שינוי צורת השופר (הרב בראל שבח)

בעלי מלאכה רבים, מתוך עצלות או חוסר מקצועיות, מיישרים את השופר כדי להקל על מעשה הקדיחה. מרתיחים את השופר במים ומיישרים אותו, ועל ידי כך קל מאד לקדוח בזכרות של השופר.

חידש הרב יוסף קאפח (כתבים א, עמ' 55), שמהמקורות הרבים בהם מוזכר ששופר של ראש השנה הוא 'כפוף', למדנו שצריך שיהא שופר האיל כפוף דווקא, ושיהיה הכיפוף טבעי ללא שום שינוי. שלולא כן למה להזכיר זכרים כפופים, או למה הרמב"ם מזכיר שקרן הכבש כפוף, הרי כל קרני הכבש כפופים. ולכן בעלי מלאכה המשנים צורת השופר, מבטלים ממנו תורת 'של זכרים כפופים'. ואם ישרו אותו מאד, אינו נקרא עוד שופר אלא חצוצרה. 1

בפירושו למשנה תורה (הל' שופר א, ז), סייע הרב קאפח את דבריו מלשונו של רס"ג בביאורו לסידור (עמ' ריז, מהד' מקיצי נרדמים), שכתב: "השופר שאנו תוקעים בו לא יהיה אלא קרן של איל, ואסור לשנות צורתו". 1 (בסוף המאמר כותב הרב קאפח שאין ברצונו לפקפק על אותן עדות שנהגו לתקוע בשופר פשוט, אלא רק להסביר את אותן עדות שנהגו לחזר דוקא אחר שופר דרך ברייתו – שופר של איל כפוף).

למעשה, כתבו הפוסקים ששופרות ששינו את כפיפתם על ידי מים רותחים, כשרים (חזו"ע עמ' קנב, הלכה כב; חוט שני עמ' נט). ועיין באות הבאה לראיות מהראשונים והפוסקים.

טו, ד – ראיות מראשונים ופוסקים שאין שינוי צורת השופר פוסל

הרמב"ן בחידושיו לר"ה (כו, ב) העלה אפשרות, שאולי ניתן ללמוד מהמשנה שישנה בעיה בהפיכת שופר כפוף לפשוט, או פשוט לכפוף. וסיים: "ולא מסתבר". ואם בשינוי גדול כשינוי מכפוף לפשוט לא מסתבר לאסור, כל שכן בשינוי כלשהו.

וכן מוכח מהראשונים (תוספות כו, ב, 'של יעל'; אגודה בשם ר"י; מרדכי תשיא; השלמה; רמב"ם ע"פ ארחות חיים תקיעת שופר, א) הסוברים שעל אף שכל השופרות כשרים (חוץ משל פרה), על השופר להיות כפוף, ותנאי זה מעכב. שכן שופר היעל, עליו מעידה הגמרא שהוא נחשב פשוט, נכלל ב'כל השופרות', ולשיטתם אין אפשרות לתקוע בו אלא אם כן יכופפוהו (וכן נתנו את היעל כדוגמא: ר"י באגודה, ומרדכי).

וכך עולה מהראשונים הסוברים ששופר שהפכו ככיתונא כשר (רא"ש בשם י"מ; ספר המאורות). ואף לסוברים שלא יצא, דייק הרמ"ע מפאנו (אלפסי זוטא), שלא נקטה הברייתא (ר"ה כז, ב) 'פסול' כפי שנקטה בשאר המקרים, משום "דאי בעי חוזר להכשרו".

נמצא שלראשונים רבים אין שום בעיה בשינוי צורת השופר, ופעמים ששינוי הצורה אף הכרחי להכשרת השופר.

ואכן מצאנו בפוסקים שהזכירו אפשרות של שינוי צורת השופר, ולא ציינו שיש בעיה בדבר. כן הוא בפמ"ג (א"א תקפו, א; ובמשב"ז שם), הדן "אם יש לו של איל ועשאו פשוט, ושאר מינים והם כפופים, הי מינייהו עדיף…". ובערוך לנר (כו, ב), המזכיר בדבריו מציאות ש"עשה השופר של איל פשוט ע"י מים חמין". וכן במ"ב (ס"ק ה), הפוסק ש"אם נזדמן לו של יעל כפוף ושל כבש פשוט – יתקע בשל יעלים".

טו, ה – תקיעה בשופר של איל זֵכֶר לעקידת יצחק

ראש השנה טז, א: "אמר רבי אבהו: למה תוקעין בשופר של איל? – אמר הקדוש ברוך הוא: תקעו לפני בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני".

ביאר המאירי שהזכרון לעקידת יצחק צריך לעורר אותנו לחשוב על אהבת ה' ומסירות הנפש: "עיקר המצוה ומובחר שבה לתקוע בשופר של איל, כדי שיתעוררו מתוכו לעקידת יצחק, ויבחינו גבול אהבה ויראה עד היכן הוא מגיע. ומתוך כך מעלה עליהם הקדוש ברוך הוא כאילו הם בעצמם נעקדו כמוהו, לפי שמחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה".

כתב מרן הרב קוק (מדבר שור, דרוש ח) שכשם שהשופר מבטא את הקדושה הסגולית הטמונה בכל יהודי, כך העקידה מבטאת את מסירות הנפש, שהיא מצווה שטמונה בכל יהודי בכח ולא בפועל: "יש להעיר למה שייכת דוקא זכות העקידה לתקיעת שופר, ולא זכות אחרת. אלא מפני שענין תקיעת שופר הוא שתעמוד לנו זכות הקדושה שיש בנו בכח, אע"פ שאינה בשלימות בפועל. והנה בכל המצוות כולן עיקר שלמותן הוא רק בפועל, אבל עיקר המצווה של מסירות נפש מיוסד על בכח, שהרי האדם צריך להרחיק עצמו שלא לבוא לידי נסיון, אלא שיקבל עליו בכח לקיים כל זמן שתזדמן לו. וכן המצווה העיקרית שהשרישה בנו הכח למסירות נפש, היא העקידה, היתה גם כן בכח, ומכל מקום עניינה גדול מאד. ע"כ נתקע בשופר של איל להזכיר עקידת יצחק, ויעלה זכרון של הקדושה שלנו בכח, ויעלה לנו כאילו השלמנו בפועל את כל מערכי לבבנו לטובה, בשעה הקדושה הזאת של תקיעת שופר". 1

טו, ו – כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי

משנה ראש השנה כו, ב: "שופר של ראש השנה של יעל פשוט… ובתעניות בשל זכרים כפופין… רבי יהודה אומר: בראש השנה תוקעין בשל זכרים, וביובלות בשל יעלים". ובגמ': "אמר רבי לוי: מצוה של ראש השנה ושל יום הכפורים בכפופין, ושל כל השנה בפשוטין. – והתנן: שופר של ראש השנה של יעל פשוט! – הוא דאמר כי האי תנא, דתניא: רבי יהודה אומר: בראש השנה היו תוקעין בשל זכרים כפופין, וביובלות בשל יעלים.

במאי קמיפלגי? מר סבר (רבי יהודה): בראש השנה – כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי, וביום הכפורים – כמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי. ומר סבר (תנא דמתניתין): בראש השנה כמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי, ובתעניות כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי".

רש"י מפרש שהכוונה לכפיפת הגוף והעיניים: "כמה דכייף איניש – בתפילתו, פניו כבושין לארץ, טפי עדיף, משום וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם (מלכים א', ט, ג). הלכך, בראש השנה דלתפילה, ולהזכיר עקידת יצחק בא – בעינן כפופין; ויובלות שהן לקרוא דרור – בעינן פשוטין, וגזירה שוה לית ליה". וביאר הרש"ש שרש"י לא גרס את המילה 'דעתיה': "מפרש"י ותוס' נראה דלא גרסינן תיבת 'דעתיה', ויהיה מכאן סמך גדול להמתפללין בר"ה ויוה"כ בכריעה".

אמנם מפשט הגמ' משמע שהכפיפות אמורה לבטא כפיפת הלב. וכך מבואר בירושלמי פ"ג ה"ג: "א"ר יונה: כדי שיפשטו לבם בתשובה". וכ"כ רמב"ן בדרשתו לראש השנה.

והריטב"א כתב שהכפיפות באה לידי ביטוי גם בגוף וגם בלב: "ורבי יהודה סבר דמצוה יותר בראש השנה בכפופין, דכמה דכייף טפי מעלי, זכר לכוף הגוף לתפילה ותחנונים כעני כי יעטוף. וביובל בעי של יעל פשוט, לפי שהוא דרך חירות לעבדים שנשאו ראש". וכ"כ המאירי: "ורבי יהודה חולק בענין השופר, לומר שבראש השנה עיקר המצוה בשל איל שהוא כפוף. שאף הוא יום הדין, וצריך לכפיית הלב ולשחיית הקומה".


  1. . כנראה הכוונה לקרני האיָל. קרני החיה הנקראת כיום ראם חלולות – הרב יונדב זר שליט"א.
  2. . הרב קאפח הוכיח דבר זה מדיון הגמ' בע"ז מז, א, לגבי מי שמשתחווה לבהמה, האם יוכל להשתמש בקרניה לחצוצרות. ומפורשים רש"י ותוס' שם שמדובר עבור חצוצרות לשירת הלויים. ומביא שם עוד ראיות שחצוצרות של הלויים היו מקרן של בהמה. אם כן, מוכח שיש שופר מהקרן ויש חצוצרה מהקרן. ומה ההבדל ביניהם? שבת לה, ב: "והתניא: שופר מיטלטל וחצוצרות אינם מיטלטלין!", מסביר רש"י: "לפי שכפוף ראשו, וראוי לשאוב בו מים ולשתות התינוק. חצוצרות – פשוטה, ואינה ראויה אלא לתקוע, והוי דבר שמלאכתו לאיסור, ואסור משום מוקצה".
  3. . אולם יש להשיב שכוונת רס"ג היא שאין לשנות את צורת השופר לגמרי, אך שינוי קטן אינו פוסל. עוד ניתן לומר שכוונתו לדברי הגמרא (ר"ה כז, ב) שאין להרחיב את צידו הצר של השופר, ולהצר את צידו הרחב.
  4. . עוד ביאר בערוך לנר ר"ה טז, א, למה אמרו בגמ': 'עקידת יצחק בן אברהם': "מה שהזכיר פה בן אברהם, וכי לא ידענו דיצחק בן אברהם הוא? יש לומר דהנה בעקידה היה ב' זכיות, שהם: צדקת אברהם העוקד שכבש רחמיו, רחמי האב על הבן, וצדקת יצחק הנעקד שמסר נפשו להקב"ה, ושניהם נזכרים על ידי איל שנקרב מאברהם תמור יצחק. וזהו שאמר ומעלה אני עליכם כאלו עקדתם עצמיכם לפני, ולכאורה הול"ל כאילו נעקדתם לפני, אבל רצה לומר שעל ידי זה יחשוב לכם הקדוש ברוך הוא זכות העוקד והנעקד, דאם עקדתם עצמכם הרי אתם העוקדים והנעקדים, ולכן קאמר עקדת יצחק בן אברהם, להזכיר העוקד והנעקד".
פורסם בקטגוריה פרק ד - מצוות השופר. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן