הרחבות לפניני הלכה

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

ד – הווידוי ביום הכיפורים ודיניו

הוידוי ביום הכיפורים ודיניו

ד, א – חובת הוידוי ביום הכיפורים

יומא פז, ב: "תנו רבנן: מצות וידוי ערב יום הכפורים עם חשכה… ואף על פי שהתודה ערבית – יתודה שחרית, שחרית – יתודה במוסף, במוסף – יתודה במנחה, במנחה – יתודה בנעילה".

כתב הרמב"ם (הל' תשובה ב, ז): "יום הכיפורים הוא זמן תשובה לכל, ליחיד ולרבים, והוא קץ מחילה וסליחה לישראל, לפיכך חייבין הכל לעשות תשובה ולהתוודות ביום הכיפורים". וכ"כ הריטב"א (ר"ה טז, ב): "שהרי יום הכפורים מצווה מן התורה להתוודות ולשוב בתשובה, כדכתיב (ויקרא טז, ל): מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ". ובספר החינוך (שסד) הוסיף: "ועובר על זה ולא התוודה על חטאיו ביום הכיפורים, שהוא יום קבוע מעולם לסליחה וכפרה – ביטל עשה זה. ואוי לו לאדם אם ימות בלא וידוי ונשא עוונו".

בספר יראים רסג, חידש שמצוות הוידוי ביום הכיפורים היא מדרבנן: "וידוי יום הכיפורים. ציוה יוצרינו לכהן גדול שיתוודה על חטאת יום הכיפורים ב' וידויין, אחד עליו ועל ביתו, ועל שעיר המשתלח עוון ישראל… תולדה למצות עשה, צוו חכמים שכל ישראל יתוודו בין איש בין אשה ביום הכיפורים".

ד, ב – וידויו של הכהן הגדול ביום הכיפורים

כתב המאירי (חיבור התשובה מאמר ב, יג, עמ' 546) שוידויו של הכהן הגדול היה מעורר כל אחד מישראל להתוודות על עוונותיו: "וכן אמר בשעיר המשתלח שהוא הערה לכפרת חטאים רבים, כמו שתראה שאמרו עליו שהיתה בו כפרה לכל ישראל, מצד היות המיוחד שבעם והמנהיגו מתוודה, והוא שהוא היה מעיר את הישן להיות כל אחד ואחד מתוודה על כל עוונותיו בפרט, להיות כל יחיד ויחיד נמשך אחר הנהגתו".

אמנם מהרמב"ם (הל' תשובה א, ב) משמע שרק הכהן הגדול היה מתוודה והוציא את כל ישראל בוידויו: "שעיר המשתלח – לפי שהוא כפרה לכל ישראל, כהן גדול מתוודה עליו על לשון כל ישראל, שנאמר (ויקרא טז, כא): וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". 1

וכ"כ הרב בספר, וביאר את המעלה בכך שהכהן הגדול הוציא את ישראל בוידויו: "בוידוי זה הוציא הכהן הגדול את כל ישראל ידי מצוות הוידוי, ואף שמן הסתם היתה מעלה בכך שגם כל יחיד יתוודה באופן אישי על עוונותיו, מעלה היתה בוידויו של הכהן הגדול שעל ידו השתתפו כל ישראל יחד בתשובתם, ועל ידי כך תשובתם היתה עמוקה ושלימה יותר".

ד, ג – נוסח הוידוי – מהקל לכבד

יומא לו, ב: "תנו רבנן: כיצד מתודה? עויתי פשעתי וחטאתי, וכן בשעיר המשתלח הוא אומר (ויקרא טז, כא): וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם, וכן במשה הוא אומר (שמות לד, ז): נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: עונות – אלו הזדונות, וכן הוא אומר (במדבר טו, לא): הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲוֹנָה בָהּ. פשעים – אלו המרדים, וכן הוא אומר (מל"ב ג, ז): מֶלֶךְ מוֹאָב פָּשַׁע בִּי, ואומר (שם ח, כב): אָז תִּפְשַׁע לִבְנָה בָּעֵת הַהִיא. לכל חטאתם – אלו השגגות, וכן הוא אומר (ויקרא ד, ב): נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה. ומאחר שהתודה על הזדונות ועל המרדים, חוזר ומתודה על השגגות? אלא כך היה מתודה: חטאתי ועויתי ופשעתי לפניך אני וביתי וכו'. וכן בדוד הוא אומר (תהלים קו, ו): חָטָאנוּ עִם אֲבוֹתֵינוּ הֶעֱוִינוּ הִרְשָׁעְנוּ, וכן בשלמה הוא אומר (מל"א ח, מז): חָטָאנוּ וְהֶעֱוִינוּ רָשָׁעְנוּ, וכן בדניאל הוא אומר (דניאל ט, ה): חָטָאנוּ וְעָוִינוּ הִרְשַׁעְנוּ וּמָרָדְנוּ… אמר רבה בר שמואל אמר רב: הלכה כדברי חכמים. – פשיטא, יחיד ורבים הלכה כרבים! – מהו דתימא: מסתבר טעמיה דרבי מאיר, דקמסייע ליה קרא דמשה, קא משמע לן. ההוא דנחית קמיה דרבה ועבד כרבי מאיר, אמר ליה: שבקת רבנן ועבדת כרבי מאיר?! – אמר ליה: כרבי מאיר סבירא לי, כדכתיב בספר אורייתא דמשה".

לרי"ץ גיאת (מובא ברא"ש יומא ח, יט, ובר"ן ו, א, מדפי הרי"ף) הלכה כרבי מאיר משום שסתם משנה כמותו, ומשום שרבה שתק לאותו שליח ציבור שהסביר מדוע נהג כרבי מאיר. וכ"כ עיטור ומנהיג.

אולם לרוב הראשונים הלכה כחכמים, משום שיחיד ורבים הלכה כרבים, ומשום שרב פסק במפורש כחכמים. ומה ששתק רבה לאותו שליח ציבור, ביאר הרמב"ן (תורת האדם, ענין הוידוי, 'איכא'): "ועוד דלא דחינן מימרא מפורשת דרב משום גברא דנחת ולא ידעינן מנו. ורבה נמי כרבנן ס"ל, דלא שבקינן רבים ועבדינן כיחיד, אלא מדיהיב ההוא גברא טעמא למלתיה שתיק מיניה ולא אהדריה (לא הכריחו לחזור ולהתוודות כחכמים)". וכ"כ בה"ג; רב שרירא גאון; ר"ח; רי"ף (יומא ו, א); רמב"ם (הל' עבודת יוה"כ ב, ו; ד, א; הל' תשובה א, א); רמב"ן (תורת האדם שם); ראבי"ה; רא"ש; מרדכי; ריטב"א; ר"ן, ועוד. וכ"כ שו"ע תרכא, ה: "סדר הוידוי: חטאתי, עויתי, פשעתי"

בשפת אמת (יומא לו, ב, 'ומאחר') ביאר את סברת חכמים להתוודות על העבירות הקלות תחילה: "דידוע דעל ידי שוגג באין אח"כ למזיד ואח"כ לפשע ח"ו, וא"כ יש להתוודות כדרך סדר עשיית העבירות, שמקודם חטא ואח"כ העווה, לכן יש להתוודות מקודם על חטא ואח"כ על עוון". 1

ד, ד – עיקר נוסח הוידוי שצריך לומר ביום הכיפורים

כתב הרמב"ם (הל' תשובה ב, ח, על פי יומא פז, ב): "הוידוי שנהגו בו כל ישראל: אבל חטאנו… והוא עיקר הוידוי". וכ"כ רמ"א תרז, ג: "ועיקר הוידוי הוא: אבל אנחנו חטאנו". הוסיפו לחם משנה, פר"ח ומ"ב יב, שצריך גם לומר "עווינו פשענו" על המזיד והמרד.

השל"ה (מס' תמיד נר מצוה לו) ביאר שחובה לומר את כל סדר הוידוי על פי א"ב: "לענין האמור עיקר הוידוי 'אבל אנחנו חטאנו', טועים העולם וסוברים שרצו בו אלו שלוש תיבות, ואינו כן, אלא רצו בו כל הנוסח של 'אשמנו'. כי 'אבל' הוא התחלת הענין, 'אבל אנחנו חטאנו, אשמנו בגדנו גזלנו כו' ואתה צדיק' וכו'. וכן תמצא בדפוס סדורי הספרדיים, 'אבל' כתוב בכתיבה גסה, ואחר כך בכתיבה קטנה, עד גמר הוידוי".

אמנם להלכה נוסח הוידוי שחייבים לומר ביום הכיפורים הוא: אבל אנחנו חטאנו, עווינו, פשענו. וכ"כ מ"א תרז, ה, שכך נראה מפשט לשון הגמ' יומא פז, ב, שלא צריך לומר יותר מתיבות אלו. וכ"כ הרב בספר.

ד, ה – וידוי על עוונות אבותיו

כתב רבנו יונה בשערי תשובה א, מ: "ויש עליו להזכיר עוונותיו ועוונות אבותיו, כי היה נענש עליהם באחזו מעשי אבותיו בידו. וכן כתוב (ויקרא כו, מ): וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם". וכ"כ של"ה (מס' יומא נר מצוה נז): "על כן ישר בעיני נוסח וידוי הספרדים שאומרים: אבל אנחנו ואבותינו חטאנו". וכ"כ בהגהות רע"א על שו"ע תרז, ב.

וכ"כ הרב בספר (בהערה 2), והוסיף ביאור: "ויש בכך רעיון עמוק, כי יחד עם מצוות כיבוד הורים, אדם צריך לתקן את ההרגלים הרעים שדבקו במשפחתו, וכאשר הוא מתוודה על עוון אבותיו, הוא מתנער מהם ויכול לתקנם. ואם לא יתוודה, יש לחוש שבלא משים יחזור עליהם".

בבן איש חי (כי תשא א), כתב עוד טעם להזכיר עוון אבותיו: "וגם עוד הוא עצמו צריך להתוודות על מה שחטא בגלגולים שעברו גם כן, ומי יודע מה עשה, אפשר שעבר על כל דברים אלו. ולכן אומרים נוסח הוידוי חטאנו אנחנו ואבותינו, כלומר גלגולים הקודמים שנקראים אבות לזה הגוף שהוא עומד עתה בו". וכ"כ חסד לאלפים קלא, ג.

ד, ו – וידוי בלשון רבים ועל כל סוגי החטאים

כתב המאירי בחיבור התשובה (מאמר א, פרק י, עמ' 199; מאמר ב, פרק ח, עמ' 403), שתקנו נוסח כללי על כל סדר א"ב, כי מחד צריך לפרט את החטא, אמנם מאידך לא רצו לבייש את החוטאים. וכ"כ בספר חסידים (תרא), בטעמו השני לבאר למה מתוודים בלשון רבים.

עוד כתב בספר חסידים (תרא), לבאר למה מתוודים בלשון רבים ועל כל סוגי החטאים למרות שיודע שלא חטא בהם: "כתיב (דניאל ט, טו): חָטָאנוּ רָשָׁעְנוּ – כלל עצמו בכלל, לפי שכל ישראל ערבים זה לזה, שנאמר בעכן (יהושע כב, כ): וְהוּא אִישׁ אֶחָד לֹא גָוַע בַּעֲוֹנוֹ, לכך צריך בלשון רבים לבקש סלח לנו אבינו כי חטאנו. וכשאנו מתוודים אנו אומרים על חטאים שאנו חייבים עליהם סקילה שריפה הרג וחנק, ואף על פי שידע האדם שלא חטא בכך שיהא חייב, אעפ"כ צריך שיתוודה כך, לפי שכל ישראל ערבים זה לזה".

וכ"כ האר"י (שער הכוונות, ענין חזרת כוונת העמידה): "גם צריך האדם לומר כל פרטי הוידוי כולם, אשמנו בגדנו וכו', אע"פ שיודע האדם בעצמו שאין כל הדברים ההם ונראה כמדבר שקר, אין חשש בזה, ואדרבא הוא מוכרח לומר כך. ובזה תבין טעם נכון למה נתקן הוידוי בלשון רבים, כי היה צריך לומר אשמתי בגדתי וכו', אך העניין הוא שמלבד מה שנענש האדם על חטאיו, גם הוא נענש על חברו מטעם הערבות, כי כל ישראל הם גוף אחד כלול מאיברים רבים, אם כן לזה ראוי לאדם שיתוודה בלשון רבים, כדי שיתוודה גם על חברו. ולכן אף אם יש עבירות שלא חטא בהם, הנה אפשר שחברו חטא בהם וצריך להתוודות בלשון רבים, אע"פ שהוא לא עשה אותה העבירה". והביאו הבן איש חי (הקדמה לפר' כי תשא).

ובחסד לאלפים (קלא, ג) הוסיף שצריך לומר כל פרטי הוידוי משום שלא מחה בעוברי עבירה: "ויש לומר את כל פרטי הוידוי אע"פ שלא היו בו מאותם הדברים הנזכרים בוידוי, כי כל ישראל גוף אחד וכולם ערבים זה לזה, ובפרט אם היה בידו למחות ולא מיחה, שאז מה שחטא חברו חשוב כאילו חטא הוא ממש". וכ"כ בן איש חי כי תשא א, והרחיב בזה.

ד, ז – מעשה מזמן הרמב"ם

כתב החיד"א (חומת אנך איוב פרק כב; ברית עולם על ספר חסידים תרא, ועוד): "מצאתי במכתב לכמהר"ר חיים סאראגוסי זלה"ה, מבני בניו של הגאון הקדוש מהר"ר יוסף סאראגוסי ז"ל, רבו של הרדב"ז ז"ל, ששמע מפי הרב הגדול מהר"ר אברהם סכנדרי ז"ל, שקבלה בידו איש מפי איש מפי הרמב"ם ז"ל, שאדם גדול לא היה רוצה לומר וידוי יום הכיפורים כי יודע בעצמו שלא עשה דבר עבירה, ואיך ידבר שקרים לפניו יתברך. והשיבו הרמב"ם ז"ל: אלו ידעת אתה הנלבב כמה חומר עבודת ה' יתעלה וכמה צריך לעבוד הא-לוה הזה, והיית מקיף העבודה הראויה והמוכרחת לאדון הזה, היית יודע בודאי שאין כל יום שאין אתה עושה כל האמור בוידוי, ועוד נוסף כהנה וכהנה. וכל אדם נדון כפי גודל חכמתו, שהרי מצינו שדוד המלך ע"ה נכתב עליו עוון אשת איש והיתה מגורשת מאוריה, ועוון הריגתו אף כי היה חייב מיתתו, ועוון ציצית המלך שאול אף כי היה רודפו, וכן כל כיוצא בזה, עכ"ל. וכמה יחרד האיש וילפת ומעלה המדומע לחזות בנועם אמרי קדוש הרמב"ם ז"ל".

ד, ח – לשוב מהמחשבה שאין על מה לחזור בתשובה

כיוצא בזה כתב רבנו אברהם בן הרמב"ם (המספיק לעובדי ה', ערך הענוה): "כאן אעתיק לך את מאמרו המחוכם של אבא מרי זצ"ל בענין זה. אמרו בפניו כי אחד משומרי הדת אמר בליל יום כיפור: איני יודע על איזה עוון אחזור בתשובה. ואמר אבא מרי זצ"ל בשומעו זאת: מסכן שכמותו! לו ידע את אשר עליו לדעת, היה חוזר בתשובה על שחושב הוא כי אין לו עוון לחזור עליו בתשובה. וזהו מאמר נכון שחייב אדם להתחנך על ידו".

ד, ט – הכרת החטא מכל צדדיו ממרן הרב קוק

כתב מרן הרב קוק (דרשות הראיה לשבת שובה, מובא בטוב רואי יומא לו, ב) שאמנם הרמב"ם ביאר מפני מה צריכים כל ישראל להתוודות על כל סוגי החטאים, אולם עדיין לא ברור איך יכול אדם לומר בוידוי פשעתי והעויתי, ולייחס לעצמו חטא במזיד ובמרד כשחטא בשוגג בלבד: "וצריך לבאר איך יתכן לייחס מזיד אם הוא באמת רק שוגג, והוי דובר שקרים, והנוסח נקבע לכל ישראל ואפילו לצדיקים היותר גדולים. וכבר היה מעשה בימי הרמב"ם שאחד גדול לא רצה להגיד סדר הוידוי משום דובר שקרים, והרמב"ם ז"ל הסביר לו שלפי עומק הדין וחובת האדם לקונו, אי אפשר שלא יצטרך אדם להתוודות. אמנם זהו תשובה על עניין הוידוי בכללות, אבל איך אפשר ליחש לעצמו עוון מזיד בשעה שיודע שלא העווה במזיד, ובדברי האריז"ל מפורש שאין מחזיקים בתלמיד חכם עוון מזיד. והיותר קשה: פשעתי – מרד, מי הוא אדם כשר שנחשד חס וחלילה על מרד. ויפה התקין הרב (בעל חיי אדם) בתפילה זכה, אחר שפרט החטאים למיניהם, 'גלוי וידוע לפניך שלא נתכוונתי בכל החטאים והעוונות להכעיס אותך', אבל מה מאד אינה מתאימה התנצלות זאת עם המאמר שמסמיך מיד שם כפי נוסח הוידוי שכולל גם כן 'פשעתי'".

וביאר מרן הרב קוק שצריך להכיר את החטא גם מצד המזיד והמרד שבו, ולשוב בתשובה כאילו חטא לולא רחמיו של ה': "אמנם עומק הדין אי אפשר לרדת לעומקו, שהוא מדברים המכוסים מבני אדם כדברי חז"ל (פסחים נד, ב). על כן יש דרך לעניין התשובה שלכל חטא ועוון צריך וידוי גם ביחס של מזיד אם הוא שוגג, וביחס של מרד גם כן, רק אז תשתלם התשובה הפנימית האמיתית בהיותו מכיר את החטא היותר קל, דהיינו השוגג, מצד המזיד שבו, וגם מצד המרד שבו. התשובה אינה בשלמותה כי אם בשתשתדל על כל פנים להשלים את כל החסר לאדם מצד החטא. על כן צריך לבוא חשבון מה היתה מעלתו אם לא החטא כי אם כפי כשרונו, וצריך להתאים את רעיון התשובה עם מילוי החסרון ההוא, שאמנם הקב"ה מקדים רחמים לרוגז ודן את האדם ברחמים, אבל כל זמן שהאדם בחר בחיים, הוא צריך להחיל עליו מידת הרחמים על ידי התשובה עצמה, על כן צריכה להיות מסודרת ברעיונו איך היה הדבר ראוי להיות לולא רחמי השי"ת, שהורה חטאים בדרך והקדים רפואת התשובה".

ד, י – וידוי בעמידה

יומא פז, ב: "אמר בר המדודי: הוה קאימנא קמיה דשמואל, והוה יתיב, וכי מטא שליחא דצבורא ואמר: אבל אנחנו חטאנו, קם מיקם. אמר: שמע מינה עיקר וידוי – האי הוא".

כתב רי"ץ גיאת (הל' יוה"כ): "ושמעינן מינה – וידוי מעומד ולא מיושב". וכ"כ עיטור (עשרת הדברות הל' יוה"כ); רא"ש (יומא ח, יט) ר"ן (ו, א, מדפי הרי"ף); מאירי (יומא פז, ב); שו"ת מהר"י וייל (קצא); לקט יושר (א, עמ' קלז). וכ"כ שו"ע תרז, ג: "צריך להתוודות מעומד". ביאר מ"ב י: "דהכי הוי דרך הכנעה טפי, ומתוודה בלב שלם".

ד, יא – בדיעבד אם לא עמד בוידוי

כתב מ"א תרז, ד, שצריך להתוודות בעמידה מלאה מבלי לסמוך על שום דבר. ובפמ"ג (תרז, א"א ד) כתב שאם סמך, "צריך עיון אם יחזור ויתוודה", והביאו במ"ב תרז, י.

אמנם למעשה, קשה לומר שעמידה מעכבת את הוידוי, מפני שהרבה ראשונים, ובראשם הרמב"ם, לא הביאו את ההלכה שצריך להתוודות בעמידה, וכך דייק הפר"ח תרז, ג, בדעת הרמב"ם, שלדעתו לא צריך להתוודות בעמידה. ואע"פ שהלכה היא שצריך להתוודות בעמידה, נראה שבדיעבד אם לא עמד – יצא.

וכן מצינו במצוות אחרות שחייבים לקיים בעמידה, שאם בדיעבד ישב או נשען – יצא ידי חובה. כך הוא בספירת העומר (מ"ב תפט, ו), בתקיעת שופר (מ"ב תקפה, ב) ובעטיפת טלית (מ"ב ח, ב). וקשה לומר שמצוות וידוי שונה ממצוות אלו (וקצת תימה על המ"ב למה לא השווה בין הדינים). וכ"כ הרב בספר (הלכה ה): "בדיעבד גם בישיבה יוצאים ידי וידוי".


  1. . כך משמע באור החיים הקדוש (ויקרא טז, ז): "וצווה שיסמוך אהרן עליו את ידיו, שהוא שלוחם של ישראל, וכל אשר עושים שם הוא היה עושה ששלוחו של אדם כמותו". וכ"כ הרב גורן במועדי ישראל עמ' סה: "לא היה צריך כל אחד מישראל להתוודות על חטאיו, כי הכהן הגדול היה מתוודה ביום הכפורים בעת שילוחו של השעיר המשתלח בעבור כל ישראל".
  2. . בסברת רבי מאיר כתב שפת אמת: "איך יתודה על השוגג כיון שיש לו עוונות זדונים דחמורין טפי, וגם יש לומר דמקודם צריך לבקש למחול לו על הזדונות שלא יהיה לפניו יתברך כרשע גמור, ואח"כ מבקש להתנקות גם משגגות". יעויין עוד מהרש"א יומא לו, ב.

תפריט