יד – הכריעות שבתפילת מוסף

פורסם בקטגוריה פרק ז - הלכות יום הכיפורים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/plus/15-07-14/

יד, א – צורות שונות של נפילה לפני ה'

ברכות לד, ב (ובמגילה כב, ב; שבועות טז, ב): "תנו רבנן: קידה – על אפיים, שנאמר (מל"א א, לא): וַתִּקֹּד בַּת שֶׁבַע אַפַּיִם אֶרֶץ. כריעה – על ברכים, שנאמר (מל"א ח, נד): מִכְּרֹעַ עַל בִּרְכָּיו. השתחואה – זו פשוט ידיים ורגליים, שנאמר (בראשית לז, י): הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה".

וכ"כ הרמב"ם הל' תפילה ה, יג: "כריעה האמורה בכל מקום – על ברכים. קידה – על אפים. השתחויה – זה פישוט ידים ורגלים, עד שנמצא מוטל על פניו על הארץ".

יד, ב – צורת הכריעה והברִיכה

צורת הכריעה היא כשיורד על ברכיו ומרכין ראשו עד שפניו על הארץ, וכ"כ ר"י מיגאש (שבועות טז, ב) בביאור צורות הכריעה והקידה: "תנו רבנן: קידה על אפים – פירוש, בלי שישים ברכיו וזרועותיו על הארץ, אלא כשהוא עומד על רגליו שוחה פניו עד שמגיע לארץ, וכן הוא אומר (מל"א א, לא): וַתִּקֹּד בַּת שֶׁבַע אַפַּיִם ארצה, כלומר לא היה כל גופה על הארץ אלא פניה בלבד. כריעה על ברכיים – שכורע את ברכיו ושוחה פניו עד שמגיע לארץ. השתחואה – זה פישוט ידיים ורגלים על הארץ, וכן הוא אומר (בראשית לז, י): הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה, פירוש דמשמע שהגוף כולו מתפשט על הארץ".

וכ"כ רבנו אברהם בן הרמב"ם (המספיק לעובדי ה' חלק ב, ב, כה): "עיקר צורת הכריעה היא שאינו פושט את האיברים על הארץ באופן מלא, אלא רגליו מקופלות שוק על ירך כמו שבורך לעיל, אלא שכאן שאר גופו, הבטן יחד עם החזה והראש מוטלים על הארץ".

וכ"כ מהרש"א מגילה כב, ב: "והנראה ליישב כל זה כי כל שלשה חלוקות הנזכרים הכא מבוארים מתוך הכתובים, והוא אין ספק כי כל אחד מהג' חלוקות היו על כל פנים באפים, דבכולן כתיב אַפַּיִם. והכריעה דבר נוסף על הקידה, כי הקידה אינו רק שמשתטח פניו לארץ ולא גופו, כפירוש רש"י פרק החליל, והכריעה היא דבר נוסף, שנשתטח פניו לארץ וגם רגליו בכריעה על הארץ, אבל לא שאר הגוף. נוסף עליו השתחוואה, שהוא משתטח פניו לארץ וגם רגליו בכריעה וגם גופו לארץ, וזו היא פישוט ידים ורגלים".

כך גם משמע מלשון רבנו יונה ברכות כב, ב, מדפי הרי"ף: "וכריעה היא שכורע בראשו". משמע שגם נמצא על ברכיו.

ברִיכה היא כשיורד על ברכיו ולא מרכין את ראשו. וכ"כ רבנו אברהם בן הרמב"ם (המספיק לעובדי ה' ח"ב ב, כה): "ברִיכה, דהיינו שיושב ככורע על ברכיו, מקפל שוקו לירכו כבריכת הגמל". וכן מוכח משו"ת הלכות קטנות א, צד, שנשאל אם מותר להתפלל בבריכה והתיר חוץ מאדם חשוב, וכתב שעדיין נחשב עומד כיון שרוב גופו בעמידה. בשו"ת קול גדול (יח) כתב מהר"ם בן חביב שעמידה בבריכה לא נחשבת עמידה לתפילה.

(עיין עוד בירושלמי ברכות א, ה, על ההבדל בין כריעה לבריכה).

יד, ג – צורת הקידה

סוכה נג, א: "תניא: אמרו עליו על רבן שמעון בן גמליאל כשהיה שמח שמחת בית השואבה היה נוטל שמנה אבוקות של אור, וזורק אחת ונוטל אחת ואין נוגעות זו בזו. וכשהוא משתחוה נועץ שני גודליו (של שתי ידיו, ונשען עליהן עד ששוחה ונושק את הרצפה, לקיים מה שנאמר (תהלים קב, טו): כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ, רש"י) בארץ ושוחה, ונושק את הרצפה וזוקף, ואין כל בריה יכולה לעשות כן. וזו היא קידה (האמורה בכתובים, דאמר מר: קידה על אפים, אין לו להשתטח להגיע לארץ גופו אלא פניו בלבד). לוי אחוי קידה קמיה דרבי, ואיטלע (נעשה חיגר, לפי שכשזוקף גופו מאליו, ואינו נשען על ידיו בחזקה לדחוף גופו למעלה, נמצא כל אונס זקיפתו על מתניו)".

כפי שראינו ברש"י, קידה היינו שעומד על רגליו עד שפניו מגיעות לארץ, אבל שאר גופו אינו על הארץ, וכ"כ מאירי שבועות טז, ב: "קידה על אפים, ר"ל שאינו נוגע בארץ לא מברכיו ולא מגופו אלא ראשו מגיע לארץ, וכדכתיב: וַתִּקֹּד בַּת שֶׁבַע אַפַּיִם ארצה, ולא הגוף". וכ"כ הר"י מיגאש ומהרש"א לעיל. וכ"כ רבנו אברהם בן הרמב"ם שם. וכ"כ ראש יוסף מגילה כב, ב: "קידה על אפיים, היינו פניו דבוקות בקרקע, ועומד על רגליו".

אמנם בתוס' רא"ש (הוריות ד, א) כתב: "כל קידה הוי על אפים, שמשתחוה בראשו ומרכין פניו כלפי קרקע. ויש השתחואה דמפורש בה פשוט ידים ורגלים, כגון: אַפַּיִם אֶרֶץ יִשְׁתַּחֲווּ לָךְ (ישעיהו מט, כג), וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו אָרְצָה (בראשית מח, יב), והוא יותר מקידה, שמשפיל פניו עד הקרקע, אבל היכא דכתיב השתחואה סתם – הוא פשוט ידים ורגלים, כדכתיב (בראשית לז, י): לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה".

פורסם בקטגוריה פרק ז - הלכות יום הכיפורים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן