הרחבות לפניני הלכה

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

ג – מצוות הווידוי

מצוות התשובה

ג, א – לרוב הראשונים תשובה היא מצוות עשה

רוב הראשונים כתבו שמצוות עשה לשוב בתשובה, כ"כ הרמב"ן על הפסוק (דברים ל, יא): "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא". וז"ל הרמב"ן: "הַמִּצְוָה הַזֹּאת על התשובה הנזכרת, כי וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ (בפסוק א), וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלוֹהֶיךָ (בפסוק ב), מצוה שיצוה אותנו לעשות כן… וזה טעם בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ – שיתוודו את עונם ואת עון אבותם בפיהם, וישובו בלבבם אל ה', ויקבלו עליהם קיום התורה לדורות, כאשר הזכיר (פסוק ב): אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ – כמו שפירשתי (שם)".

וכ"כ רבנו יונה (שערי תשובה א, א): "והוזהרנו על התשובה בכמה מקומות בתורה". עוד כתב רבנו יונה (שם ד, יז): "מה שנאמר לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ – מצות עשה על התשובה, שנחפש דרכינו ונחקורה ונשובה אל ה' ביום הכפורים. ואף על פי שנתחייבנו על זה בכל עת – החיוב נוסף ביום הכפורים".

וכ"כ סמ"ק (מצווה נג): "לשוב, דכתיב (דברים ל, ב): וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלוֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ"; דרשות הר"ן (דרוש השישי): "מלבד שהתשובה מכפרת העונות הקודמים, היא מצוות עשה מן התורה, והיא מן המצוות שהודיעונו רבותינו ז"ל שהם בתכלית השכר". וכ"כ ספורנו (דברים ל, יא); שו"ת מהר"י וייל (קצא); ספר חרדים (ט, לד). וכ"כ הרבה אחרונים, ומהם: שועה"ר (אגרת התשובה פרק א); בן איש חי (ש"ש בראשית כט).

ג, ב – הסוברים שאין מצוות עשה של תשובה

הרמב"ם לא מנה עשיית תשובה כאחת ממצוות העשה, אלא כשיעשה תשובה, יש מצווה להתוודות, וכ"כ בספר המצוות (עשה עג): "שצונו להתוודות על החטאים והעונות שחטאנו לפני הא-ל יתעלה, ולאמר אותם עם התשובה". וכ"כ בהלכות תשובה א, א: "כל המצוות שבתורה, בין עשה בין לא תעשה – אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות לפני הא-ל ברוך הוא…". 1 וכ"כ ספר החינוך שסד, שהמצווה היא הוידוי ולא התשובה.

כ"כ רבים בדעת הרמב"ם: מנחת חינוך שסד, א-ב; משך חכמה דברים לא, יז; עבודת המלך; מרן הרב קוק משפט כהן קכח; הרב קאפח הל' תשובה ז, ה, ועוד.

ג, ג – ביאור דעת הרמב"ם

במשך חכמה (דברים לא, יז) ביאר את דעת הרמב"ם שאין מצוות עשה לשוב בתשובה, משום שאנחנו כבר מצווים על כל המצוות: "ונתבונן דשם 'תשובה' כפי מה שמורה שמה, איך נחשבת למצווה שישוב מכסלו ולא יחטא עוד, הלא בלא המצווה, מצווה ועומד לבלי לעבור על מצוות השי"ת! וכי בשביל שעבר ושנה בה הותרה לו סלקא דעתך?! הנה האזהרה הראשונה המונעתו בחטוא טרם שחטא, היא מונעתו מחטוא גם אחרי שחטא… אמנם מצות התשובה, אשר על זה צריך מצווה פרטית, הוא שאם חטא ועוזב את חטאו, מצווה להתוודות ולהגיד לפני השי"ת כי יודע בעצמו שחטא ומבקש כפרה… אבל על התשובה בעצמה אין לחשבה למצווה חדשה זולת הציוויים שכבר נצטוו עליהם, וזה ברור".

עוד ביאר הרב קאפח (הל' תשובה ז, ה) שהתשובה נחשבת הכשר מצווה: "אין התשובה מצווה בפני עצמה אלא מכשירה את האדם לקראת מצוות הוידוי, כי וידוי ללא הכשרה מוקדמת, ללא טיהור מוקדם, לא רק שאינו מצווה, אלא אף עבירה".

מרן הרב קוק (משפט כהן קכח) הגדיר את התשובה לדעת הרמב"ם: "עצה של חיבה מאת אבינו שבשמים שידו פשוטה לקבל שבים".

עוד ביאר מרן הרב קוק שם שתשובה היא מצווה כללית: "המצווה היא הוידוי ולא התשובה, שהיא כללית וגדולה מאד, אבל לתוכן של מצוות עשה לא יש (אין) לה שייכות". וכ"כ הרב גורן (תורת המועדים עמ' 40, מאמר 'התשובה והוידוי'): "לפי הכלל של הרמב"ם בספר המצוות (שורש ד) הנ"ל, כדאי לגלות דרך אחרת ביישוב שאלה זו מדוע לא נמנית התשובה בין תרי"ג המצוות, אשר על ידה תתגלה שיטה כוללת של הרמב"ם ביחס למניין המצוות, שאינו מונה מצווה אשר אינה נפרדת לעצמה, אלא חלה על כל יתר המצוות והאזהרות של התורה, או שהיא משותפת להן, או שהיא מהווה אמצעי והכנה להשגתן, ואין לה יעוד עצמאי אלא באה לתקן אחרות, לכן לא מנה את התשובה בין תרי"ג המצוות מאחר ואינה נפרדת לעצמה, אלא באה כהוראת דרך איך לתקן את העבירות של המצוות, ולהחזיר את האדם לדרכו הטובה ביחס לשמירת כל המצוות". 1

ג, ד – פתיחת הלכות תשובה לרמב"ם

כתב הרמב"ם בפתיחתו להל' תשובה: "מצוות עשה אחת, והיא שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתוודה". משמע שיש מצוות עשה לשוב גם לדעת הרמב"ם.

וכתב מרן הרב קוק (משפט כהן קכח), שצריך לתקן את לשון הרמב"ם: "מאחר שאנו רואים מפורש בדבריו שבפנים, שכתב שהמצוות עשה היא הוידוי, שבאה מצווה זו כשישוב, מוכרחים אנו לומר ששיטפא דלישנא הוא בציון הנ"ל, והעיקר הוא סמיך אוידוי שסיים בו, שהיא המצוות עשה. וכד הוינא טליא שמעתי מהרב הגאון ר' אברהם חיים שפירא ז"ל, הרב דסמארגאן, בנו של הגאון ר' ליב הרב דקאוונא ז"ל, שצריך להגיה גם בציון: שכשישוב החוטא מחטאו יתוודה, והדין עמו ז"ל".

ג, ה – התשובה והוידוי מצווה אחת

המבי"ט (קרית ספר תחילת הל' תשובה) הסביר בדעת הרמב"ם שהתשובה והוידוי הם שני חלקים של מצווה אחת: "התשובה והוידוי מצווה אחת היא, שאין וידוי בלי תשובה, כי מי שמתודה ואינו גומר בלבו לשוב מחטאתו, הוא כטובל ושרץ בידו, והוידוי הוא גמר התשובה. אף על גב דמשהרהר תשובה בליבו נקרא צדיק גמור, אפילו הכי לא הוי תשובה מצווה בפני עצמה אלא עם הוידוי, שהוא גמר התשובה".

וכך משמע משו"ת מהר"י וייל (קצא): "ועיקר תשובה בפה, דכתיב (ויקרא ה, ה): וְהִתְוַדָּה, והיא מצות עשה". ומשו"ת בנימין זאב (סי' שא): "ומצוות עשה להתוודות ולשוב מחטאו מוְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ – ישראל, דפרשת אתם נצבים (דברים ל, ח)".

ג, ו – תשובה היא קיום מצוות יראת ה'

כתב הרדב"ז (מצודת דוד – טעמי המצוות, מצווה ה) שעשיית תשובה היא קיום מצוות עשה של יראת ה': "ואם תאמר: אימתי עובר על עשה זו (של יראת ה')? תשובתך: בשעה שעובר עבירה בשאט נפש ולא שת לבו לשוב בתשובה מחמת יראת עונש, באותה שעה עובר על מצוות עשה זו, שהרי לא ירא מאלוהיו. ואם עשה תשובה, אפילו שב מיראת עונש, הרי זה קיים מצות עשה זו, אע"פ שאינה עבודה שלימה, מכל מקום קיים עשה זו, ודעהו".

ג, ז – ביאור הרב סולובייצ'יק בדעת הרמב"ם

בספר 'על התשובה' (עמ' 37-45) ביאר הרב סולובייצ'יק שישנן מצוות שבהן פעולת המצווה וקיום המצווה באים כאחד, לדוגמא מצוות נטילת לולב, בעת שעושים את פעולת המצווה – לקיחת הלולב, מקיימים את מצוות נטילת הלולב. ויש מצוות שפעולת המצווה וקיומה אינם באים כאחד, לדוגמא מצוות אבילות, פעולות האבילות כמו איסור רחיצה או נעילת הסנדל אינן קיום מצוות האבילות, אלא קיומה הוא הצער שבלב. וגם השמחה בחגים, פעולת המצווה היא אכילת בשר או שתיית יין, ואילו המצווה מתקיימת בשמחת הלב.

כך מבאר הרב סולובייצ'יק את דעת הרמב"ם במצוות התשובה: "תשובה בעיני הרמב"ם היא מעין עבודה שבלב. זוהי מצווה שעיקרה אינו במעשים ובפעולות, אלא בתהליך הנמשך לעיתים על פני שנות חיים. תהליך שתחילתו בחרטה, ברגש אשמה, בהכרת האדם כי ניטלה תכלית מחייו, בהרגשה של בדידות, של תעייה ותהייה בחלל ריק, של פשיטת רגל, של תסכול וכשלון, ודרכו של תהליך זה היא ארוכה-ארוכה, עד לתכלית שהיא התשובה עצמה. התשובה אינה קשורה במעשה אחד ומכריע, אלא צומחת וגדלה, צמיחה איטית וממושכת עד שמביאה את האדם למֶטָמוֹרְפוֹזָה, ואז לאחר שהשתנה ונעשה אדם אחר, מגיע מעשה התשובה. ומה מעשה התשובה? הווה אומר: הוידוי".

והמשיך לבאר שבהלכה הראשונה בהלכות תשובה כתב הרמב"ם רק את מצוות הוידוי, כלומר את מעשה המצווה, אבל בפתיחה להל' תשובה כתב הרמב"ם שהמצווה היא התשובה עצמה, ללמד שכל תהליך התשובה הוא הוא חלק מהמצווה. "התשובה היא, אפוא, מצוות יסוד, עם שהיא מצווה של נשמה ללא גוף. כמוה כהרבה מצוות אחרות, כגון התפילה שהזכרנו, וכגון מצוות וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ (ויקרא יט, יח); גם זו היא מצווה הכרוכה בשורה של מעשים, של חסד, עזרה לרע וכו' – אך מהותה באהבה עצמה, ברגש, בלב".

ג, ח – מצוות לשוב כשצריך להתגבר על היצר

במשך חכמה (דברים לא, יז) חידש שגם לרמב"ם יש מצווה לשוב בתשובה, כשאדם צריך להטות את עצמו לקיצוניות מסוימת כדי להתגבר על היצר: "אולם יש מידת התשובה אשר תתכן כי תתחדש רק אחרי שכבר עבר עליה, וזה הוא כפי מה שביאר רבנו פרק ד' משמונה פרקים. כי כמו שהחולה יתרפא בדברים מרים היפך טבעו כדי להעמיד טבעו ומזגו על דרך הממוצע, אחרי התגברה בו בסיבת האחרון הצד הנוטה, כן החולה שכבר חטא צריך להתנהג ולהטות לדרך ההפכי. כמו מי שגברה עליו תאוותו, יפרוש עצמו גם מן המותר… ובאופן הזה נקרא תשובה, שיעמיד כוחות נפשו בקצה ההפכי נגד מה שעשה בחטאו ובעברו על המצווה. וכן כתב רבנו בריש הלכות דעות".

ג, ט – מצוות התשובה ביום הכיפורים

כפי שלמדנו לעיל (ג, ב), רבים כתבו בדעת הרמב"ם שאין מצווה מפורשת לשוב בתשובה, אלא המצווה היא הוידוי. אמנם ביום הכיפורים גם לדעת הרמב"ם יש מצווה לשוב בתשובה, וכ"כ בהל' תשובה ב, ז: "יום הכיפורים הוא זמן תשובה לכל, ליחיד ולרבים, והוא קץ מחילה וסליחה לישראל. לפיכך חייבין הכל לעשות תשובה ולהתוודות ביום הכיפורים". 1

גם לרבנו יונה שיש מצווה לשוב כל השנה, ישנה מצווה נוספת לשוב ביום הכיפורים, וכ"כ בשערי תשובה ב, יד: "מצות עשה מן התורה להעיר אדם את רוחו לחזור בתשובה ביום הכפורים, שנאמר (ויקרא טז, ל): מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ, על כן הזהירנו הכתוב שנטהר לפני ה' בתשובתנו, והוא יכפר עלינו ביום הזה לטהר אותנו". עוד כתב (שם ד, יז): "מה שנאמר לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ – מצות עשה על התשובה, שנחפש דרכינו ונחקורה ונשובה אל ה' ביום הכפורים. ואף על פי שנתחייבנו על זה בכל עת – החיוב נוסף ביום הכפורים, והטהרה אשר בידינו היא התשובה ותיקון המעשים". וכ"כ הריטב"א (ר"ה טז, ב): "שהרי יום הכפורים מצווה מן התורה להתוודות ולשוב בתשובה, כדכתיב (ויקרא טז, ל): מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ".

והחיי אדם (קמג, א) כתב שהמצווה לחזור בתשובה היא לפני יום הכיפורים: "ומצוות עשה מהתורה שיחזור בתשובה לפני יום הכיפורים, כמו שכתוב: לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ". (עיין לעיל הרחבות לפרק א, א, ח, על תשובה לפני תחילת הדין; ובהרחבות לפרק ה, א, ב, על המצווה לשוב בימים המתוקנים לכך).

ג, י – התשובה יש בה חסד ודין

כתב הרמב"ן (דרשה לראש השנה עמ' רמט): "כיון שאמרנו שראש השנה יום דין לכל אדם וכולן נדונין בו, צריכין הכל לשים הדבר על לבם ולשוב בתשובה ולהתחרט על עוונותיהם ופשעיהם, ולהרבות תפילה ותחנונים שימחול הקב"ה על לא הודע שלהם, שאין יום הכיפורים מכפר אלא על השבים. והתשובה חסד גדול על הבריות, אבל עונש גדול הוא להם, שבזמן שאדם חוטא – עובר על רצון בוראו שעה אחת בשעת החטא, וכשהוא עומד ואינו שב בתשובה, עומד במרדו כל ימיו ואינו חושש לעשות רצון בוראו. וכל שכן ישראל שמתפללין ומתוודין ומלחשין בפיהם, וצועקים בקולם חטאנו עוינו ופשענו, ואינן מניחין העוונות כלל, שזה בודאי מרד גדול הוא, ומוסיף על עצמו כעס וחרון אף. משל לליסטים ששולל את הדרכים ומלסטם את הבריות, והוא בא לפני המלך: אדוני מחול לי שהרגתי אנשיך ושללתי אנשי מדינותיך ולסטמתי דרכיך, ולמחר חוזר לרעות שעשה, שאין כל פיוסין שאמר למלך אלא ניאוצין ומיעוט כבודו ומוראו של מלך. ולכך אמר הכתוב (עמוס ג, ב): רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל עֲוֹנֹתֵיכֶם, אמר הקב"ה: גיליתי לכם דין יום הכיפורים, והודעתי לכם שאני מכפר בו לשבים, וספרתי לכם כל טכסיסין של יום בתענית ובתפילה וקרבנות, ולא חששתם לדברי לשוב כלל, נמצא הרי זה מרד גמור. נמצא קרובן של ישראל אצל הקב"ה הוא הגורם ריחוקם". 1

מצוות הוידוי

ג, יא – מצוות הוידוי ומקורה

לעיל למדנו (ג, ב) שרבים סוברים בדעת הרמב"ם שאין מצווה מפורשת לשוב בתשובה, אלא המצווה היא הוידוי, וכפי שהגדיר הרמב"ם בספר המצוות (עשה ע"ג): "היא שצוונו להתוודות על החטאים והעונות שחטאנו לפני הא-ל יתעלה, ולאמר אותם עם התשובה, וזה הוא הוידוי".

המקור למצוות הוידוי הוא מהבאת קרבן אשם (במדבר ה, ו-ז): "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בַּה' וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא: וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ וְהֵשִׁיב אֶת אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ".

ודרשו חכמים שעל כל סוג עבירה צריך וידוי, וכ"כ ספר החינוך (שסד) על פי הספרי זוטא: "למדנו (מויקרא ה, ה: וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ) חיוב הוידוי למטמא מקדש וקדשיו, מנין אתה מרבה שאר כל המצוות, כלומר שהמקרא הזה בא בפרשת ויקרא במטמא מקדש וקדשיו, מנין אתה מרבה שאר כל המצוות? דכתיב (במדבר שם): דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו' וְהִתְוַדּוּ, כלומר שנדרוש הכתוב כאילו לא נכתב על דבר מיוחד. ומנין שיש במשמע הזה אף מיתות וכריתות? שנאמר גבי וידוי אהרן באחרי מות (ויקרא טז, טז): לְכָל חַטֹּאתָם, ודרשו ז"ל – לרבות מצות לא תעשה, וכִּי יַעֲשׂוּ דכתיב כאן – לרבות מצות עשה, כלומר אם ביטל מצות עשה שהיה יכול לעשות, שחייב להתוודות עליה. ועוד דרשו ז"ל שם במכילתא, מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם – ממה שבינו לבין חברו, על הגנבות ועל הגזלות ועל לשון הרע. וזה הוידוי צריך באמת שישיב החמס אשר בכפיו, שאם לא כן מוטב שלא יתוודה על זה. לִמְעֹל מַעַל – לרבות כל חייבי מיתות שיתוודו. יכול אף הנהרגין על פי זוממין, כלומר אף על פי שהוא יודע שלא חטא אלא שהועד עליו עדות שקר, שיהא חייב להתודות על זה? תלמוד לומר וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ, לא אמרתי אלא כשיהיה שם אשמה, אבל לא כשידע שאין לו חטא אלא שהועד שקר עליו. הנה התבאר שכל מיני העוונות הגדולים והקטנים, ואפילו מצות עשה, חייב האדם עליהם הוידוי". וכ"כ הרמב"ם בספר המצוות עשה עג, ובהל' תשובה א, א.

הוסיף רבנו יונה (שערי תשובה א, מא) עוד מקור למצוות הוידוי: "קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה' אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ (הושע יד, ג). קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים – זה ענין הוידוי".

ג, יב – וידוי כחלק ממצוות התשובה

גם לדעת רוב הראשונים שיש מצוות עשה לשוב בתשובה (לעיל ג, א), מצוות הוידוי כלולה במצוות התשובה. וכ"כ הרמב"ן (דברים ל, יד): "הַמִּצְוָה הַזֹּאת, על התשובה הנזכרת… וזה טעם בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ – שיתוודו את עוונם ואת עוון אבותם בפיהם", וכ"כ הסמ"ק.

הגדיר רבנו יונה (שערי תשובה א, מ) שהוידוי הוא מעיקרי התשובה: "העיקר הארבעה עשר: הוידוי, שנאמר (ויקרא ה, ה): וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ". כיוצא בזה כתב המבי"ט (בית אלוהים שער התשובה פרק ג): "ואחר שנתבאר כי עיקרי התשובה הם החטרה ועזיבת החטא, נבאר כי יש עיקרים אחרים לתשובה וכולם הם לקיום ב' עקרים אלו. והנה הוידוי הכתוב בתורה הוא לקיום עיקרים אלו, כי בהתוודות האדם ובהיותו מבטא בשפתיו לפני הא-ל חטאותיו אשר חטא בהם, והוא מתנחם עליהם וגומר בלבו שלא לשוב עוד אליהם, ואומר דברים אלו בפיו ובשפתיו, אז יבוש ויכלם מלשוב עוד למה שחטא".

ג, יג – טעמי מצוות הוידוי

כתב ספר החינוך (שסד), שמצוות הוידוי באה לחזק את האמונה שכל מעשי בני האדם גלויים וידועים לפני הקב"ה: "משרשי המצוה, לפי שבהודאת העון בפה תתגלה מחשבת החוטא ודעתו שהוא מאמין באמת כי גלוי וידוע לפני הא-ל ברוך הוא כל מעשהו, ולא יעשה עין רואה כאינה רואה".

הוסיף החינוך שהזכרת העוון בפיו תעזור לו להיזהר שלא לחטוא פעם נוספת: "גם מתוך הזכרת החטא בפרט, ובהתנחמו עליו, יזהר ממנו יותר פעם אחרת לבל יהיה מכשול נכשל בו, אחר שיאמר בפיו: כזו וכזו עשיתי ונסכלתי במעשי, יהיה נגדר שלא ישוב לעשות כן, ומתוך כך ירצה לפני בוראו, והא-ל הטוב החפץ בטובת בריותיו הדריכם בדרך זו יזכו בה".

המבי"ט כתב (בית אלוהים שער התשובה פ"ג), שהוידוי גם גורם לאדם להתבייש בחטאו, ולא לחזור לחטוא: "כי בהתוודות האדם ובהיותו מבטא בשפתיו לפני הא-ל חטאותיו אשר חטא בהם, והוא מתנחם עליהם וגומר בלבו שלא לשוב עוד אליהם, ואומר דברים אלו בפיו ובשפתיו, אז יבוש ויכלם מלשוב עוד למה שחטא".

בספר התשובה (מבוא לפרק א, אות ד) הוסיף שהוידוי גם גורם להכיר את חטאו, ולקחת אחריות על עוונותיו לפני ה', והביא מקורות על חשיבות הכרת החטא. 1

עיין עוד בחובות הלבבות (שער הבחינה פרק ה), על ערך הדיבור: "והלשון קולמוס הלב, ושליח המצפון, ולולא הדיבור לא היה לאדם צוות בחברו, והיה כבהמה… ובדיבור ישוב האדם ממעוותיו ויבקש כפרת עוונותיו".

ג, יד – האם וידוי מעכב את התשובה והכפרה

כתב הרמב"ם (הל' תשובה א, א), שוידוי מעכב את הכפרה: "וכן בעלי חטאות ואשמות, בעת שמביאין קרבנותיהן על שגגתן או על זדונן – אין מתכפר להן בקרבנן עד שיעשו תשובה ויתוודו וידוי דברים, שנאמר (ויקרא ה, ה): וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ. וכן כל מחויבי מיתות בית דין ומחויבי מלקות – אין מתכפר להן במיתתן או בלקיתן עד שיעשו תשובה ויתוודו. וכן החובל בחברו או המזיק ממונו – אף על פי ששילם לו מה שהוא חייב לו, אין מתכפר לו עד שיתוודה וישוב מלעשות כזה לעולם, שנאמר (במדבר ה, ו): מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם".

אמנם כתב המבי"ט (בית אלוהים שער התפילה פרק יב) שלמרות שחובה להתוודות מהתורה, הוידוי אינו מעכב את הכפרה: "אם כבר שב האדם ונתחרט וגמר בלבו שלא לשוב עוד אל החטא, הרי הוא בעל תשובה, גם כי צריך האדם להתוודות בפיו, עם כל זה בהרהור תשובה בלבו הרי הוא צדיק. וכמו שאמרו (קידושין מט, ב) על המקדש אשה על מנת שהוא צדיק, והוא רשע גמור, שחוששין לקדושיו, דשמא הרהור תשובה בלבו… ולכן אני אומר כי גם שהאמת הוא שמי שהרהר תשובה בלבו הוי צדיק, אפילו הכי צריך להתוודות בפיו, כמו שלמדו מדכתיב (ויקרא טז, כא): וְהִתְוַדָּה עָלָיו וגו', אבל אין וידוי זה מעכב הכפרה, גם כי הוא מן התורה". 1

ג, טו – וידוי בפה ללא תשובה גמורה בלב

כתב הרמב"ם (הל' תשובה ב, ג): "כל המתוודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב – הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו, שאין הטבילה מועלת עד שישליך השרץ, וכן הוא אומר (משלי כח, יג): וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם".

הוסיף בספר חרדים (פרק סג), שאם התוודה על עוונותיו וחזר לחטוא, גורם לקטרוג נוסף בשמיים: "הוידוי יקרא קרבן, דכתיב (הושע יד, ג): וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ, ואמרינן בפרק בתרא דזבחים (ז, ב) דקרבן בלא תשובה נקרא זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֵבָה (משלי כא, כז), והכי נמי הוידוי בלי הסכמת הלב שישוב ולא יחטא עוד יקרא תועבה, ובשובו לכסלה יקטרגו עליו בשמים, והודו נהפך עליו למשחית, שיאמרו לפני מלכו של עולם: הרי פלוני שהתודה על חטאתו חזר בעזות פנים לסורו ראשון ככלב ששב על קיאו. כדפי' החסיד על פסוק (ויקרא כו, מ): וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בִי, וכתיב בתריה: אַף אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי, וקשה וכי זה פרי התשובה? אלא על כרחך פי' בְּמַעֲלָם, כלומר בעוד מעלם בי, שלא הסכימו לעזוב החטא לגמרי, והוי כטובל ושרץ בידו, כי הם מוכנים לחטוא ולשוב לכסלה, לפיכך ה' כועס עליהם יותר, ואומר: אַף אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי".

והביאו של"ה (מס' יומא נר מצוה נג) והוסיף שכופלים את עונשו: "ובודאי מי שמתודה וחוזר לסורו, אז בשעה שהתודה לא נשבר לבו בקרבו, ועונשו בכפל כפליים, כי אז הוא כאילו מתפאר חס ושלום במה שעשה, וכאילו אומר: מי אדון לי. וזהו פירוש מה שאומרים בנוסח 'על חטא': על חטא שחטאנו לפניך בוידוי פה. רוצה לומר, שהוידוי לא היה אלא בפה ולא בלב, וכבר כתבתי זה למעלה באריכות". (עיין לעיל ג, י, שכ"כ הרמב"ן בדרשתו לראש השנה).

ג, טז – חשיבות וידוי הפה אפילו ללא קבלה גמורה בלב

על אף האמור לעיל, בספר יד הקטנה (על הרמב"ם תחילת הל' תשובה, מנחת עני ד) האריך בחשיבות הוידוי אפילו ללא קבלה גמורה בלב.

וז"ל: "ועוד יש עניין גדול בזה, אשר באמת אפילו עניין וידוי הפה לבד היא רב וגדול למאד. והוא כי כבר ימצא איש אשר המים הזדונים עברו ראשו, וגברה התאווה עליו למאד והשמן לבבו, ואי אפשר לו בשום עניין לשבור את לבבו הרע להתחרט בלב שלם על פשעיו אשר פשע נגד ה', כי כבר לבב אבן לו ואין דרך להטותה בשום פנים. הרי דיברה התורה כנגד יצר הרע, כי א-ל רחום ה' אשר לרוב טובו וחסדו אין קץ ותכלה וסוף, ורוצה לבל ידח ממנו נדח, ולכן ציוה עליו במצוות עשה להתוודות על חטאיו אשר עשה. כלומר הגם אשר אין לו שלטון וממשלה על חוזק כובד לבבו להטותה באמת, על כל פנים עם כל זה, כאשר יעבור על נפשו רוח טהרה מה, תיכף יעשה את אשר ביכולתו לעשות, והוא לכוף את גופו ורוח אמרי פיו להתוודות על חטאיו לפני ה', ובזה אשר התחיל בשום עניין מה לכוף ולהתיש כח יצרו הרע על כל פנים לתשובת הפה וגם לקיים רצונו יתברך אשר ציונו על ככה, הרי אף אם אין לבבו שלם עמו, מכל מקום הרי כבר נקודת רצונו האמיתי היא לתשובה אלא דאריה הוא דרביע עליה, אשר אי אפשר לו לשבור לב האבן החזק, והרי הוא כמו אנוס מן חוזק כובד לבבו, אבל באמת אמיתת רצונו היא לתשובה, והרי זאת וידוי פה כבר היא תשובה בפה וברצון, ולכן אף הוידוי לבד לתשובה ייחשב…

וזו היא גודל חכמת אמרם בה (ילקוט שמעוני משלי כח): אדם שיש בו עבירה ומתוודה ואינו חוזר בו, למה הוא דומה? לטובל ושרץ בידו ע"כ. ולכאורה דבריהם תמוהים מאד, היאך שייך לומר 'לטובל', כיון שתוקף שרירות לבבו הרע עודנו מחזיק בטומאתו ואינו מתחרט על תאוותו הרע שעשה, וכי וידוי כזאת היא טבילה? אדרבא היא קציפות ועזות! אבל באמת הדבר אינו כן אלא כמו שבארנו, והוא בזה שהתעורר לבבו על נקודה קטנה להתוודות לפני ה' לאמר: חטאתי עויתי פשעתי נגד רצונך, ואף שהוא בפה לבד ותוקף לבבו הרע בל עמו כלל לשום חרטה, מכל מקום כבר יש כאן נקודת רצון בעניין מה, וגם באמת נקודת רצונו האמיתי להיות מישראל ולעשות רצון ה', כי אם תוקף תאוותו הוא דאנסי ליה, ולפיכך גם זאת נחשב לתשובה ממש וכנ"ל". 1

והביאו בשו"ת מהר"ם שיק (על תרי"ג מצוות, שס"ה) וכתב: "בוודאי תשובה גמורה היא דווקא כמו שכתב הרמב"ם, מכל מקום גם וידוי פה הוא דבר גדול ומכפר במקצת. וכן נראה לי להביא ראיה מהא דכל המביא קרבן צריך להתוודות והכוהנים מקריבים ואוכלים ומברכין על אכילתו, איך יכולין לסמוך על זה, אולי לא שב בתשובה שלימה? ונהי בקרבן שמביא על השוגג מסתמא על חזקתו, אבל שהתוודה מנא לן ששב באמת? ועם כל זה אפילו בכהאי גוונא לא מקרי זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֵבָה (משלי כא, כז) כיון שניחם על רעתו".


  1. . כך גם עולה מהל' תשובה ז, ה: "וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין, שנאמר (דברים ל, א-ג): וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים… וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלוֹהֶיךָ… וְשָׁב ה' אֱ-לוֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ שָׁמָּה". הרי שלדעת הרמב"ם פסוקים אלו אינם ציווי על התשובה כפי שפירשו הרמב"ן ודעימיה, אלא הבטחה שעם ישראל יחזור בתשובה לעתיד לבוא. וכ"כ מרן הרב קוק (משפט כהן קכח) שהרמב"ם לא מצא ציווי מפורש בתורה על התשובה: "התשובה עצמה אינה בכלל מצוות עשה, דס"ל להרמב"ם שלא מצינו בפירוש שאמרה תורה בלשון מצוה על התשובה, ואף על פי שהיא סגולה יקרה לכפר על העונות, מכל מקום מצוות עשה אינה".
  2. . עוד הוסיף הרב גורן ששמע מגאון ישראל מרן הרב קוק זצ"ל, שעל פי דברים אלו אפשר לבאר את השמטת הרמב"ם את מצוות כיבוש ארץ ישראל ממניין המצוות.
  3. . משמע מהרמב"ם שאין מצוות התשובה ביום הכיפורים נלמדת מהכתוב לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ כדברי רבנו יונה לקמן. ואולי לדעת הרמב"ם הפסוק הוא הבטחה ולא ציווי, כדברי רבנו בחיי (ויקרא טז, ל): "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם. הכתוב הזה הבטחה לדורות כי יום הכפורים הוא יום מיוחד לסליחה וכפרה, ובו יטהרו ישראל מכל חטאתם שעשו לפני ה'".
  4. . הוסיף הרמב"ן שהאחריות גדולה פי כמה על היושבים בארץ ישראל: "וכל שכן הזוכים לישב לפני הקב"ה בארצו, שהם כמו רואי פני המלך, ואם זהירים בכבודו – טוב להם ואשריהם, ואם ממרים בו – אוי להם יותר מכל הבריות, שהם עושין מלחמה ומכעיסין את המלך בפלטרין שלו, ומוציאן מן הפלטרין, כמו שאומר הכתוב (ישעיהו סה, ג): הָעָם הַמַּכְעִיסִים אוֹתִי עַל פָּנַי תָּמִיד, ואומר (הושע ט, ג): לֹא יֵשְׁבוּ בְּאֶרֶץ ה'".
  5. . בספר העיקרים (ד, כו) הרחיב בביאור הכרת החטא וההתנצלות, וכתב שהם מהדברים שמעכבים את התשובה: "ואולם העלמת החטא, שמי שלא יכיר או ידע שחטא, לעולם לא יתחרט ולא ישוב בתשובה. כמו שהחולה כל מה שלא ירגיש או ידע שהוא חולה, אי אפשר לו שיתרפא לפי שלא יבקש לעולם רפואה, וכן החוטא אם לא ידע שחטא, לעולם לא ישוב בתשובה. ולזה היה השם יתברך מאשים לישראל בשלא היו מכירין עונותיהן, שזה היה סבה שלא ישובו בתשובה לפניו, אמר (הושע ה, טו): אֵלֵךְ אָשׁוּבָה אֶל מְקוֹמִי עַד אֲשֶׁר יֶאְשְׁמוּ וּבִקְשׁוּ פָנָי, כלומר עד שיחזיקו עצמן כאשמים וחטאים, ואז ישובו בתשובה ויבקשו פני. וכן אמר דוד (תהלים נא, ה): כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וגו', ואמר השם יתברך (ישעיהו נח, א): קְרָא בְגָרוֹן, להורות שידיעת החטא הכרחי לתשובה.

    וההתנצלות גם כן מבואר מענינו שהוא מונע התשובה, שאם יחשוב החוטא שיועיל ההתנצלות במה שחטא, לעולם לא יתחרט ולא יתוודה עליו, וזה נקרא מכסה פשעיו, שעליו אמר שלמה (משלי כח, יג): מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ, שכיסוי החטא הוא כשאדם תולה חטאו בדבר אחר, אמר איוב (לא, לג): אִם כִּסִּיתִי כְאָדָם פְּשָׁעָי וגו'. וזה לפי שאדם הראשון התנצל על חטאו אמר (בראשית ג, יב): הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי וגו', ולא הועיל לו התנצלות כלל, לפי שהשכל נתן באדם להיות תמיד עיניו על דרכיו שלא יחטא, ולזה נקרא השוגג חוטא וצריך כפרה, וכן צריך שיזהר שלא יטעה אותו שום אדם. ועל כן נאמר לאדם (שם יז): כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וגו', אף על פי שלא נצטווה שלא לשמוע לקול אשתו, וזה ממה שיורה שלא יועיל לאדם התנצלות לומר פלוני גרם לי לחטוא, שאין התנצלות על החטא אלא האונס הגמור, שעליו אמרו רבותינו ז"ל (נדרים כז, א): אנוס רחמנא פטריה".

  6. . במנחת חינוך (שסד א-ב) הקשה על הרמב"ם שכתב שהוידוי מעכב את הכפרה, מהגמ' בקידושין הנ"ל שמספיק הרהור תשובה. וחידש שלדעת הרמב"ם, אמנם הוידוי הוא חלק בלתי נפרד מהתשובה ואם שב בתשובה ללא וידוי הוא מעכב את כפרתו, אבל אין כלל חובה לשוב בתשובה, וז"ל: "כיון דתשובה אינה מצווה כמו שכתבנו, א"כ מצות עשה זו הוי כהרבה מצות מהתרי"ג שכתב הר"מ בספר המצוות שאינה מצווה לעשות או שלא לעשות רק העשייה על תואר כך וכך נחשב מצווה… ולפי מה שכתבתי נכון וברור פסק הר"מ דפוסק וידוי מעכב הכפרה, דסובר דהוא דין המצוה, וזה מבואר בפירוש בתורה ולא מצא בפירוש דדין זה אינו מעכב, על כן סובר דמעכב כמו גירושין דבעינן לשמה וכדומה דזה הוי דיני המצוה, הכי נמי דין זה דכך הוא דין המצוה ובכך מקובלת תשובתו ובאם לאו אינו מתכפר".

    ובביאור הגמ' בקידושין כתב המנחת חינוך: "דבאמת צדיק ורשע אינו תלוי בכפרה כלל, דהא יש עבירות חמורות דאין מתכפר בתשובה, כמבואר לקמן, ומכל מקום כיון שמתחרט ושב – הוי צדיק. הכא נמי נהי דאין לו כפרה בתשובה בלב, מכל מקום הוי צדיק כיון שמתחרט לפני קונו ית', ואינו תלוי בכפרה כלל, כן נראה פשוט".

  7. . יעויין שם עוד שהאריך לבסס את דבריו על פי מה שהסביר הרמב"ם בדין כופין אותו עד שיאמר רוצה אני (רמב"ם הל' גירושין ב, כ). ועוד הביא ראיה מהוידוי של הכהן הגדול על שעיר המשתלח, וביאר באריכות גם את מעלת הוידוי של הגוסס למות.

תפריט