הרחבות לפניני הלכה

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

ו – פירוט החטאים בווידוי

פירוט החטא

ו, א – פירוט החטא

יומא פו, ב: "וצריך לפרוט את החטא, שנאמר (שמות לב, לא): אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב, דברי רבי יהודה בן בבא. רבי עקיבא אומר: אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה (תהלים לב, א). אלא מהו שאמר משה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב? – כדרבי ינאי, דאמר רבי ינאי: אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, כסף וזהב שהרבית להם לישראל עד שאמרו די – גרם להם שיעשו אלהי זהב".

פסק הרמב"ם (הל' תשובה ב, ג) כרבי יהודה בן בבא: "וצריך לפרוט את החטא". וכך כתבו הרבה ראשונים: סמ"ג טז; רבנו שמחה (מובא בהג"מ הל' תשובה ב, ב); ראבי"ה ב, תקכט; החינוך שסד; ספר חסידים מב; רוקח יז; תניא רבתי עט; כלבו סט; וכ"כ הב"ח בדעת הרי"ף ורא"ש.

אולם המאירי (יומא שם) כתב שלהלכה לא צריך לפרט את החטא: "וכן הדברים נראין, שהלכה כרבי עקיבא מחברו, ואף הרבה גאונים נהגו שלא להזכיר שום פרט אלא אבל חטאנו עוינו והרשענו פשענו ומרינו וסרנו ממצותיך וכו', וכמו שביארנו כל זה בחיבור התשובה בהלכות יום הכיפורים שבו". וכ"כ רי"ץ גיאת; עיטור (הל' יוה"כ קח, ב); ריא"ז (יומא ח, ד, יד); טור תרז, ב. כ"כ בית יוסף בדעת הרי"ף והרא"ש, וכ"כ שו"ע תרז, ב. 1

ו, ב – האם לרבי עקיבא מותר לפרט את החטא

כתב פרי חדש תרז, ב, שלדעת רבי עקיבא אסור לפרט את החטא: "אע"ג דלישנא דרבי עקיבא 'אין צריך', דמשמע דאי בעיא לפרט רשאי – ליתא, דאיידי דנקט רבי יהודה בן בבא 'צריך', נקט רבי עקיבא 'אין צריך', ולעולם דאיסורא איכא".

אמנם לשון כמה ראשונים בדעת רבי עקיבא ש'אין צריך' לפרט את החטא, משמע שאם רוצה – רשאי. וכ"כ הבית יוסף תרז, ב: "מכל מקום נראה שאם רצה לפרט החטא – הרשות בידו, דרבי עקיבא לא אסר לפרט החטא, ולא בא אלא לומר שהוא יותר מאושר מי שאינו מפרט חטאיו".

ובספר ביאר הרב (בהערה 4): "ונראה שגם רבי עקיבא סובר שיש בדבר שני צדדים, מצד אחד הפירוט מבטא חרטה עמוקה, ומנגד, יש בפירוט פגיעה בכבוד שמיים וחוסר בושה. ולכן אמר ר' עקיבא שאין צריך לפרט את החטא אבל גם לדעתו כאשר הפירוט מועיל לתשובה, עדיף שיפרט בלחש".

ו, ג – הכרעת הגאונים

כתב מאירי בשם כמה גאונים (חיבור התשובה מאמר א פרק י, עמ' 198), שאם שב בתשובה על עוון מסוים – יפרט את חטאו, אבל אם שב בתשובה על כלל עוונותיו – לא צריך לפרט, ויחשוב עליהם בעת הוידוי. וז"ל: "ויש מן הגאונים שהכריעו לפסוק במי שמתוודה על איזה עוון בפרט, ותשובתו באותה שעה על אותו עוון בלבד, שהוא צריך לפרטו בשפתיו. אבל מי שכוונתו בתשובה כללית ומתוודה על כל עוונותיו – אין צריך לפרוט את חטאיו, אלא שיהיו הגלויים אליו חקוקים בלבו, ושיהא בדעתו לכללם במילת חטאתי וגו'".

ו, ד – הנוסח המפורט של הוידוי

כתבו תוס' ישנים (יומא פו, ב, 'וצריך') שתקנו את הנוסח המפורט של הוידוי כדי לצאת ידי הדעות שצריך לפרט את החטא: "וצריך לפרט את החטא, ועל ידי כך תיקנו בתפילות של יום הכיפורים: על חטא שחטאנו לפניך באונס וחבריו". וכן הביא דעה זו המאירי (חיבור התשובה מאמר א, פרק י עמ' 198).

מאידך, כתב בדרכי משה תרז, ב, שגם רבי עקיבא יודה שאין באמירת הנוסח הכללי פירוט החטא: "והמנהג לפרט החטא על סדר האל"ף בי"ת, וכן כתב המרדכי (סי' תשכז). ונראה לי דבהא אפילו רבי עקיבא מודה דשרי, אף על גב דאמרינן ליה בקול רם, מאחר שכל אדם מתוודה בשווה ונוסח תפילה הוא מגיד, מקרי שפיר כְּסוּי חֲטָאָה, דלא ידעינן ביה מי הוא החוטא באמת", וכ"כ רמ"א תרז, ב, ופר"ח תרז, ב.

בספר ביאר הרב שלמעשה יכול אדם לצאת ידי חובת הוידוי בלא לפרט את חטאיו, וקל וחומר שיכול לקיים את חובתו בנוסח הוידוי המפורט שאומרים בתפילה. אלא שמי שיודע שפירוט החטא יעמיק את תשובתו, טוב שיפרט את חטאו בלחש. ובהערה 4 ביאר את הפוסקים באופן שכל אחד הדגיש מעלה מסוימת, אבל אין מחלוקת גדולה ביניהם: "יש לומר, שהואיל וכולם אומרים נוסח מפורט של וידוי (אשמנו בגדנו וכו'), יוצאים בזה ידי שתי הדעות. מצד אחד יש בו פירוט רב, ובכך יוצאים ידי וידוי לדעת ר' יהודה בן בבא (תוספות ישנים יומא פו, ב), ומאידך, כיוון שהוא נוסח של כל ישראל, האומרו נחשב כסוי חטאה ומתבייש בעוונו (דרכי משה ורמ"א תרז, ב). ולכן כתבתי שאין צריך לפרט את חטאו האישי, אלא שאם יש בזה תועלת לתשובתו, טוב שיפרט באופן אישי את חטאו".

ו, ה – מטרת פירוט החטא

ירושלמי נדרים פ"ה ה"ד: "הנודר הנייה מחבירו בפניו – לא ישאל לו אלא בפניו, שלא בפניו – נשאלין לו בין בפניו בין שלא בפניו. רבי יוחנן אמר: מפני הבושה (כדי שיתבייש, הואיל והעיז להדירו בפניו – צריך שיתבייש בהתירו, קרבן העדה), רבי יהושע בן לוי אמר: מפני החשד (שלא יחשדוהו שעבר על נדרו). ואתיין אילין פלוגוותא כאילין פלוגוותא, דתני: יום הכיפורים צריך לפרוט את מעשיו, דברי רבי יודה בן בתירה, רבי עקיבה אומר: אינו צריך לפרוט את החטא". ביארו בתוס' גיטין לה, ב, 'ליחוש': "פירוש מפני הבושה – שנתבייש לפניו במה שנדר הנאה ממנו, וכן מפרט מעשיו כדי שיתבייש מחטאיו. ומאן דאמר מפני החשד, פירוש, שלא יחשדוהו שעבר על נדרו, ולכך נמי לא יפרט מעשיו, שלא יחשדוהו בשאר עבירות".

למדנו שלדעת רבי יהודה בן בבא טוב לפרט את החטא כדי להתבייש בחטאו. ואילו לרבי עקיבא, אם יפרט את חטאו תהיה בכך פגיעה בכבוד שמיים שיחשדו בו בעבירות נוספות, ועל כן עדיף להסתיר עבירות מפורשות.

ובספר ביאר הרב את המעלה והחסרון בפירוט החטא: "מעלה ישנה בכך שהמתוודה יפרט את חטאו, שעל ידי כך הוא מתחרט יותר ומתחזק בתשובתו… מצד שני, יש בפירוט החטא פגיעה מסוימת בכבוד שמיים, כי מגמת התשובה למעט בחשיבותו של החטא, והדיבור בו מעניק לו חשיבות. בנוסף לכך, הבושה בחטא היא מעקרי התשובה, וכפי שאמרו חכמים (ברכות יב, ב): "כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו – מוחלים לו על כל עונותיו", והמפרט את חטאו עלול להיראות כמי שאינו מתבייש בו". 1

ו, ו – חטא שעבר עליו פעמים רבות

הליכות שלמה ג, ב: "אע"פ שנכון לפרט החטא כשמתוודה בלחש, מכל מקום על חטא שנכשל בו פעמים רבות, יאמר 'עבירה פלונית שנכשלתי בה פעמים רבות' ודי בכך".

נראה להסביר את דברי רשז"א, שמחד טוב לפרט את החטא כדי שיתבייש ויתחרט. מאידך, אם מדובר בעוון שנכשל בו פעמים רבות, מכיוון שהחטא הפך אצלו לסוג של היתר, הוא עלול להתגאות בו ולרצות לפרט בצורה שפוגעת בכבוד שמיים, ואזי עדיף שלא יפרט.

ו, ז – וידוי על חטאים שהתוודה עליהם בעבר

יומא פו, ב: "תנו רבנן: עבירות שהתודה עליהן יום הכפורים זה – לא יתודה עליהן יום הכפורים אחר, ואם שנה בהן – צריך להתודות יום הכפורים אחר, ואם לא שנה בהן וחזר והתודה עליהן – עליו הכתוב אומר (משלי כו, יא): כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ. רבי אליעזר בן יעקב אומר: כל שכן שהוא משובח, שנאמר (תהלים נא, ה): כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד. אלא מה אני מקיים כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ וגו' – כדרב הונא, דאמר רב הונא: כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה – הותרה לו…".

כתב רי"ץ גיאת (הובא בטור) שהלכה כתנא קמא שאינו חוזר ומתוודה אלא אם חזר לחטוא באותם חטאים. וכ"כ רבנו יונה בשערי תשובה ד, כא 1, וביאר את הסיבות לכך שאין לחזור ולהתוודות על חטאים שכבר התוודה עליהם: "האחד – כי הוא מראה עצמו מקטני הביטחון, וכאילו איננו בוטח על גדולת סליחת השם יתברך שהוא נושא עון ועובר על פשע, והזכירו על זה (תהלים לא, יט): תֵּאָלַמְנָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר וגו'. והשני – כי אם אינו מזכיר זולתי העוונות הקודמים, ידמה כי אין דאגתו זולתי על הראשונות, וכי לא חטא מאחרי כן, ואם כן ידמה כי איננו חופש וחוקר דרכיו וזה חלי רע הוא… והשלישית – כי ידמה שהוא מתפאר בהתוודותו על הראשונים לבדם, כי לא חטא אחרי כן, ואמרו במדרשים (מדרש תהלים לב): בשביל שאין לך מן החדש אתה מתודה על הראשונות?!" 1

אמנם הרמב"ם (הל' תשובה ב, ח) פסק כרבי אליעזר בן יעקב, שמשנתו קו ונקי (לחם משנה וכסף משנה): "עבירות שהתוודה עליהן ביום הכיפורים זה – חוזר ומתוודה עליהן ביום הכיפורים אחר, אף על פי שהוא עומד בתשובתו, שנאמר (תהלים נא, ה): כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד". וכ"כ רוקח רטו; הגה"מ (הל' תשובה ב, ו) בשם רבנו שמחה וספר התרומה; וכ"כ בית יוסף ושל"ה (מס' יומא נר מצוה כז) בדעת רי"ף ורא"ש, והוסיף השל"ה שכך משמע קצת בזוהר. וכ"כ שו"ע תרז, ד, שמותר לחזור ולהתוודות על עבירות שכבר התוודה עליהן.

בספר הרב נתן מקום לשתי הדעות, וכתב: "שכל עוד אדם חש שתשובתו אינה שלימה ועדיין לא הצליח למחות לגמרי את החטא מלבבו, מוטב שיחזור ויתוודה עליו. אבל כאשר הוא חש שתשובתו שלימה והחטא נמחה מלבבו, אין ראוי שיחזור ויתוודה עליו, כי בכך הוא מראה שאינו מאמין בכוחה של התשובה".

ו, ח – הטעם לחזור ולהתוודות – מר' צדוק

כתב רבי צדוק הכהן מלובלין שעל כל מדרגה שאדם עולה טוב לשוב מחטאיו הקודמים, כי לפי מדרגתו החדשה, לא נמחלו עוונותיו. 1

צדקת הצדיק קלד: "פעמים נדמה לאדם שכבר שב ונמחלו חטאיו, ואחר זמן חוזר ומתעורר להתמרמר על חטאיו, ומרגיש ששני המחשבות אינם דמיון. ובאמת שניהם אמת, דקיימא לן (יומא פו, ב): עבירות שהתודה יום הכיפורים זה, חוזר ומתודה ביום הכיפורים הבא, ואפילו בעבירות שההלכה דלא זז משם עד שמוחלין לו, והרי גם זה אמת. רק כמו שאין שיעור לכל מעלות האדם במדריגתו, כך אין שיעור למדריגות התשובה. וכפי מעלת האדם והשגתו, כך הוא תשובתו… וכשהוא במדריגה התחתונה – כבר תיקן כפי מדריגתו החטא, וכן בכל דרגין ועולמות ואין עוד רושם, ומכל מקום כשמתעלה, חוזר החטא בכל תוקפו, ודבר זה עמוק בחכמה". יעויין שם כל דבריו.

כיוצא בזה בצדקת הצדיק סז: "בכל מדריגה שהוא עולה יש לו לחזור ולשוב על חטאיו, וזהו ענין: חַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד (תהלים נא, ה), אף על פי שהאמין שכבר נתקבלה תשובתו, מכל מקום לפי שהוא לא היה עומד, ובכל יום היה עולה ממדריגה למדריגה, ונודע דברי האריז"ל כי בגן עדן כל עת שמעלין למדריגה יותר גדולה מוסיפין לדקדק עליו בחטאיו ולהענישו על כל חטא קטן, וכן הוא בעולם הזה. וזהו טעם ירידה לצורך עליה המבואר בספרים, שעת שמדקדקים בו הוא עת הירידה ואז צריך תשובה. ועגמת נפש שיש לו מחטאיו הוא העונש, כמו שנתבאר לעיל (אות נז), ועל ידי זה יזכה לעליה".

ו, ט – ביאור המחלוקת ממרן הרב קוק

כתב מרן הרב קוק (טוב רואי יומא פו, ב) שני טעמים למצוות וידוי, הראשון, לחזק את מחשבות תשובתו. אחרי שהרהר תשובה, צריך לחזק את ההרהור על ידי וידוי בפה. והשני, הוידוי הוא קנס ועונש על חטאו, שלמרות שכבר הצטער מאד על החטא במחשבתו, חובה עליו להצטער שוב על החטא בהוצאת חטאו בפיו.

וכך ביאר מרן הרב קוק את מחלוקת התנאים אם טוב להתוודות על חטאים שכבר התוודה עליהם בעבר: "ובהא פליגי, תנא קמא סבירא ליה דעיקר הוידוי הוא מצד צער, אם כן אין ראוי להיות מתוודה כי אם כפי שחייבה תורה, אבל כיון שמתוודה גם בלא חיוב, הוא מורה על עצמו שזיכרון החטא אינו מביאו לצער גדול, אם כן הוי כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ (משלי כו, יא). ורבי אליעזר בן יעקב סבירא ליה שיסוד הוידוי הוא לחזק כח התשובה, דצריך 'מעשה שיוציא מידי מעשה', אם כן הרי זה משובח, דחיזוק כח התשובה אין לו שיעור למעלה".

ו, י – תשובה מיראה ומאהבה

ביאר מהרש"א (יומא פו, ב) את דעת רבי אליעזר בן יעקב שיש לחזור ולהתוודות על עבירות שכבר התוודה עליהן, משום שהשב בתשובה מיראה זדונות נהפכות לו לשגגות, "הכא נמי הכי קאמר: כִּי פְשָׁעַי – שהם עבירות גדולות, אֲנִי אֵדָע – שעשיתי כבר והודיתי עליהם, והרי הן תָמִיד מיד גם עתה שנעשו כחַטָּאתִי שהן שוגג, וצריך גם עתה להתוודות עליהן כמודה על השוגג".

דייק רבי צדוק הכהן מלובלין (תקנת השבין יא, ו) שלפי ביאורו של מהרש"א השב מאהבה אינו חוזר ומתוודה. וכתב ר' צדוק שלא חילקו בזה הפוסקים. וביאר שצריך לחזור ולהתוודות ממש כבראשונה, אם חטא במזיד – לחזור ולהתוודות שוב על החטא במזיד: "דהוידוי הוא רק אידיעה שכבר פשע לשעבר, ואף דכבר נמחל, מכל מקום לא ישכחנו, וצריך לידע ולהיות נכלם תמיד מהשי"ת על זה".

ו, יא – חידושו של המנחת חינוך

במנחת חינוך שסד, יג, העלה סברא שיתכן שנחלקו תנא קמא ורבי אליעזר בן יעקב רק בעבירות חמורות שאין התשובה ויום הכיפורים מכפרים כפרה גמורה, אבל בעבירות קלות שיש כפרה גמורה, לכו"ע אין לחזור על וידויו. וז"ל: "ועלה בדעתי דאפשר לומר אף דרבי אליעזר בן יעקב סובר דצריך להתוודות עוד מחמת וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד (תהלים נא, ה), היינו באותן עבירות שאין תשובה ויום הכיפורים מכפרים כפרה גמורה, כגון חמורות, דתשובה ויום הכיפורים תולין ויסורין או מיתה ממרקין, אם כן עדיין החטא לא נתכפר לגמרי, צריך שיהיה לנגד עיניו תמיד. אבל אם מתכפר לגמרי, כגון בעֲשֵה, וְעָשָה תשובה דמוחלין לו לגמרי, או בלאוין דיום הכיפורים גומרת הכפרה, ועבר עליו יום הכיפורים, כיון דנמחל לו לגמרי, אפשר אף רבי אליעזר בן יעקב סובר דאין צריך עוד לזכור החטא, כיון דנמחק לגמרי".

בסוף דבריו כתב המנחת חינוך שהחילוק אינו מוכרח, ולא חילקו בזה הפוסקים. ובצדקת הצדיק קלד, כתב מפורש ההיפך מחידושו של המנחת חינוך: "עבירות שהתוודה עליהם ביום כיפורים זה חוזר ומתוודה עליהם ביום כיפורים הבא, ואפילו בעבירות שההלכה דלא זז משם עד שמוחלין לו".


  1. . גם לרבי עקיבא שלא צריך לפרט את החטא בפיו, כתב המאירי (חיבור התשובה מאמר א, פרק י, עמ' 198) שצריך לחשוב ולכוין בעת הוידוי על החטא המסוים שעשה: "נמצא שלדעת רבי עקיבא שאינו צריך לפרוט את החטא בשפתיו, אלא יזכירהו בלבו ושיכללהו בדעתו במילות חטאתי העויתי".   ←

    בשו"ת בני בנים ב, כה, חידש שכל המחלוקת בין רבי יהודה בן בבא לרבי עקיבא היא על הוידוי ביום הכיפורים שהוא מדרבנן (עיין לעיל ד, א, בדעת היראים), אולם כשמתוודה על חטא מסויים, שאז הוידוי מדאורייתא, לכל הדעות צריך לפרט את החטא. והוכיח את דבריו מתוספתא יומא ד, יד, עיין שם.

  2. . אפשר להוסיף ביאור שהדבר תלוי גם בסוג האנשים, יש אנשים שעל ידי פירוט החטא מתביישים יותר, ואזי טוב לפרט; ויש שמתגאים בחטאיהם, ושמחים לפרט אותם בהרחבה, ואזי יש בזה חוסר בושה ופגיעה בכבוד שמיים.
  3. . אמנם גירסת רבנו יונה שם בגמ' היתה הפוכה, שלת"ק יחזור ויתוודה על עבירות שכבר התוודה עליהם, ולרבי אליעזר בן יעקב לא יחזור ויתוודה עליהם.
  4. . הוסיף רבנו יונה, שכל ימיו צריך להתפלל שהקב"ה יסלח לו על עוונותיו, אבל לא יתוודה עליהם שוב.
  5. . בשו"ע תרז, ד, כתב שמותר לחזור ולהתוודות על חטאיו שכבר שב עליהם, אמנם יש שכתבו שנכון או צריך לחזור ולהתוודות. כך משמע מדברי ר' צדוק כאן, וכך נראה מהמנחת חינוך להלן ו, יא.

תפריט