יג – משמעות כפרת השעיר לעזאזל

פורסם בקטגוריה פרק י - עבודת יום הכיפורים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/plus/15-10-13/

משמעות שעיר המשתלח

יג, א – שעיר המשתלח מאת ה'

יומא סז, ב: "תניא: גְּזֵרָה (ויקרא טז, כב) – אין גזירה אלא חתוכה (צוק חתוך בזקיפה ולא משופע כל כך, רש"י). דבר אחר: אין גְּזֵרָה אלא דבר המתגזר ויורד (השעיר מתגזר בה איברים איברים, רש"י). דבר אחר גְּזֵרָה – שמא תאמר מעשה תֹהו הוא? תלמוד לומר (ויקרא יח, ה): אֲנִי ה' – אני ה' גזרתיו, ואין לך רשות להרהר בהן".

יג, ב – השעיר מבטא את כוחות הרע שגם הם באים מאת ה'

כתב הרמב"ן (ויקרא טז, ח): "והנה התורה אסרה לגמרי קבלת אלהותם וכל עבודה להם, אבל צוה הקדוש ברוך הוא ביום הכיפורים שנשלח שעיר במדבר לשר המושל במקומות החורבן, והוא הראוי לו מפני שהוא בעליו, ומאצילות כוחו יבוא חורב ושממון, כי הוא העילה לכוכבי החרב והדמים והמלחמות והמריבות והפצעים והמכות והפירוד והחרבן, והכלל, נפש לגלגל מאדים. וחלקו מן האומות – עשו, שהוא עַם היורש החרב והמלחמות, ומן הבהמות השעירים והעזים, ובחלקו עוד השדים הנקראים מזיקין בלשון רבותינו, ובלשון הכתוב (ויקרא יז, ז): שְּׂעִירִם, כי כן יקרא הוא ואומתו שעיר (עי' במדבר כד, יח).

ואין הכונה בשעיר המשתלח שיהיה קרבן מאתנו אליו חלילה, אבל שתהיה כונתנו לעשות רצון בוראנו שצונו בכך. והמשל כמי שעשה סעודה למלך וצוה המלך את האיש העוסק תן מנה אחת לעבדי פלוני, שאין העושה הסעודה נותן כלום לעבד ההוא ולא לכבודו יעשה עמו, רק הכל נתן למלך והמלך נותן פרס לעבדו, ושמר זה מצותו ועשה לכבוד המלך כל אשר צוהו, ואמנם המלך לחמלתו על בעל הסעודה רצה שיהיו כל עבדיו נהנין ממנה, שיספרו בשבחו ולא בגנותו.

וזה טעם הגורלות, כי אילו היה הכהן מקדיש אותם בפה לה' ולעזאזל, היה כעובד אליו ונודר לשמו, אבל היה מעמיד אותם לפני ה' פתח אהל מועד, כי שניהם מתנה לה', והוא נתן מהם לעבדו החלק אשר יבא לו מאת השם, הוא הפיל להם גורל וידו חלק להם, כענין שנאמר (משלי טז לג): בַּחֵיק יוּטַל אֶת הַגּוֹרָל וּמֵה' כָּל מִשְׁפָּטוֹ. וגם אחרי הגורל היה מעמידו לפני ה', לומר שהוא שלו ואין אנחנו מכוונים בשילוחו אלא לרצון לשם, כמו שאמר (ויקרא טז, י): יָעֳמַד חַי לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ וגו', ולכך לא נשחוט אותו אנחנו כלל…

ומפני זה אמרו רבותינו (תורת כהנים יג, יט): בְּחֻקֹּתַי (ויקרא כו, ג) – דברים שיצר הרע מקטרג בהן ואומות העולם משיבין עליהם: לבישת שעטנז ופרה אדומה ושעיר המשתלח. ולא מצאו בקרבנות תשובה לאומות העולם עלינו, כי הם על אישי ה', אבל בשעיר המשתלח ישיבו עלינו, כי יחשבו שאנו עושין כמעשיהם. וכן בפרה אדומה, מפני שהיא נעשית מחוץ למחנה, וענינה דומה לענין שעיר המשתלח להעביר רוח הטומאה, כענין שנאמר בעתיד (זכריה יג, ב): אֶת הַנְּבִיאִים וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ. ומזה תבין טעם כיבוס בגדי המשלח את השעיר לעזאזל והשורף את הפרה, ומה שהזכירו רבותינו (זבחים קד, א) בכיבוס הבגדים של פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים".

יג, ג – שוחד לכוחות הרע

פרקי דרבי אליעזר פרק מו: "יום שנתנה תורה אמר סמאל לפני הקב"ה: רבונו של עולם, על כל הרשעים נתת לי רשות, ועל הצדיקים אין אתה נותן לי רשות?! אמר לו: הרי יש לך רשות עליהן ביום הכיפורים אם יש להם חטא, ואם לאו – אין לך עליהן רשות. לפיכך נותנים לו שוחד ביום הכיפורים, שלא לבטל קרבן של ישראל שנאמר (ויקרא טז, ח): גּוֹרָל אֶחָד לה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל, גורלו של הקב"ה הוא קרבן עולה וגורלו של עזאזל הוא שעיר חטאת, וכל עוונותיהם של ישראל היה עליו, שנאמר (שם כב): וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם.

ראה סמאל שלא נמצא בהם חטא ביום הכיפורים, אמר לפניו: רבונו של עולם, יש לך עם אחד בארץ כמלאכי השרת בשמיים. מה מלאכי השרת אין להן קפיצין, כך הם ישראל עומדים על רגליהם ביום הכיפורים. מה מלאכי השרת אין להם אכילה ושתיה, כך ישראל אין להם אכילה ושתיה ביום הכיפורים. מה מלאכי השרת נקיים מכל חטא, כך ישראל נקיים מכל חטא ביום הכיפורים. מה מלאכי השרת שלום מתווך ביניהם, כך הם ישראל שלום מתווך ביניהם ביום הכיפורים. והקב"ה שומע עתירתן של ישראל מן הקטגור שלהם, ומכפר על המזבח ועל הכהנים ועל כל עם הקהל למגדול ועד קטן, שנאמר (ויקרא טז, לג): וְכִפֶּר אֶת מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ".

עיין עוד בזוהר פרשת תצוה קפה, א; אמור קא, ב – קב, א.

יג, ד – נתינת מקום גם לכוחות הרוע ממרן הרב קוק

כתב מרן הרב קוק זצ"ל (שמונה קבצים ה, קצג), שמיום הכיפורים ומהשעיר המשתלח אנחנו לומדים שאמנם הסליחה והכפרה בנויות מהבנת הרוע כרע ממש, אעפ"כ הכל מאת ה', ויש מקום גם לכוחות הרשע. טענת כוחות הרע שאי אפשר לבטלם לגמרי – צודקת, כי גם הרע נצרך בעולם, ולבסוף מתגלה שהרע נהפך לטוב.

וז"ל: "הסליחה העליונה באה ממקור החסדים, מהגדולה הגמורה הרחבה לאין קץ, היודעת את הכללות לכל היקפה, ואת הפרטיות לכל דקדקותה. יודעת את הקודש ואת הטוב, לכל עילוייהם, ואת החול ואת הרע לכל שפלותם, ויודעת עם זה, שהכל נשקל בצדק בפלס ומאזני משפט, ונטיות הרע, החורבן, הרשעה, והשיקוע השפל – גם להם יש דרישה, ובכללות הכל מצטרף, ועם זה בדול הוא הרע מן הטוב, השקר מהאמת, השפלות מהרוממות.

ההתגלות של הניגוד לכל ארחות עבודה זרה, לכל סעיפיה בפועל וברעיון, המכה כל כך גלים גדולים בישראל, היא הארה כללית עליונה מרום האמת המוחלטה, השוללת כל כיעור כל טומאה וכל חטאת, ובגדולתה יודעת היא לקחת הכל תחת חסותה, ועל פי עצת א-ל עליון העליונה הכל מתפרנס.

התאמצות גדולה צריכה היא הרשעה להחזקת מעמדה, יודעת היא את תפקידה בהויה, ומלאה היא זעם לכל, וביחוד למי שבא לדחוק רגליה, ודחיקת הרגל היסודית היא העברתה מהמציאות בכלל, ובזה כבר היא אוחזת במעוז הצדק, מפני שהכללות של הרשעה וכל הופעותיה צורך עולם הוא.

רק בצורה עליונה מהמדע והמוסר, מקודש האמונה וחופש הציור המלא זיו בלתי מוגבל, יוכל להכנס הרעיון הגדול הזה ולהתגשם במידתו, איך מסכמים את סך הכל של כל היש, ואיך מסדרים כל כח על עמדתו, ואיך יודעים להחזיק את המעמד, ולתן יד לכל הקצוות על פי שיעורם, ולגבל כראוי את גבול ערכם.

בסליחה הכללית של יום הכפורים יש רוממות זו, והובטאה והוכנה בפועל בשעיר המשתלח, שהוא לכאורה נגד השאיפה הכללית של כל העבודה הקרבנית, "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם" (ויקרא יז, ז); "אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה" (שם ה). הערצת הפראות וטבע האדם, והטבע בניוולו עד שפל תחתיתו, ועם זה מתעלה השלטון העליון עד כדי נתינת כח מוגבל גם לאותה הרשעה, והכל מתהפך לסנגוריא, והאור האמוני והמוסרי מתעלה לסוד החירות העליונה, המביא כל יפעת קודש".

יג, ה – השלכת החטאים והתעוררות לתשובה

מדרש אגדה (ויקרא טז, ח): "וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גֹּרָלוֹת וגו'. ולמה עושה כן, ומוליך אותו השעיר לעזאזל ומביאו להר גדול וקשה, ודוחפו עד שיחתך חתיכות חתיכות? אלא ללמדך שאנו מבקשים מהבורא שכמו זה השעיר שהוא נושא עונות ישראל עליו, וכמו שנופל השעיר חתיכות חתיכות ולא ישאר בו לא ממשות ולא תועלת, כן אתה מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא תפיל לחטאתינו ויאבדו מספרך, ולא יהיה להם תקומה".

וכ"כ המאירי (חיבור התשובה ב, יג, עמ' 547), והוסיף ששעיר המשתלח הוא כדי לעורר את האדם לתשובה: "והוא שרמז הרב (מורה נבוכים ג, סוף פרק מו) בשעיר המשתלח, שהוא להיותו הערה לתשובת כל החטאים לא נרצה לזביחה או להקרבה או לשריפה עד שישאר ממנו שום רושם, אבל שיורחק תכלית הרחקה ויושלך בארץ גזירה, הערה לעזיבת החטאים עזיבה גמורה עד שלא ישוב עוד בהם. ואין ספק שאין החטאים משא שיעתק מגב האיש לגב השעיר, אבל אלו המעשים כולם מְשלים להביא מורא לנפש עד שתתפעל לתשובה, דמיון הרחקת מעשים מגונים מאיתנו תכלית הרחקה".

יעויין עוד על משמעותו של שעיר המשתלח בספר 'והשב את העבודה' של הרב משה אודס, עמ' 125-163.

פורסם בקטגוריה פרק י - עבודת יום הכיפורים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן