טבילות וקידושים
ו, א – טבילות וקידושים נוספים ביום הכפורים
משנה יומא ל, א: "חמש טבילות ועשרה קדושין טובל כהן גדול ומקדש בו ביום".
בספר החינוך (מצווה קו) ביאר שטעם מצוות קידוש ידיים ורגליים לפני העבודה הוא כדי לכבד את עבודת המקדש: "נראה מכל זה שאין הכוונה ברחיצה מתחילה אלא להגדיל כבוד הבית, שאפילו היה טהור ונקי בתחילת בואו שם, צריך לרחוץ, ומשהתחיל בעבודה אין צריך עוד לרחיצה בין עבודה לעבודה". ולכן ביום הכיפורים, לגודל חומרו של יום צריך תוספת כבוד וטהרה: "זולתי ביום הכפורים לרוב חומרו של יום, לפי שכל עסק עבודת הבית אנו מחזיקין ורואין בלבנו, טהור ונקי וקדוש". (ע"ע רמב"ן ורבנו בחיי שמות ל, יט; לקמן ו, ו).
הרלב"ג (ויקרא סוף פרק טז) הוסיף שהטבילות הנוספות באות כדי לבטא את הנקיון מהחומריות ומעוונותינו: "והנה יטבול הכהן בכל עת שילבש בגדים, להורות שהמכוון מהעבודה כולה – שיתנקה מטומאות החומר ומהמרי המיוחס לו, ולהורות על חוזק מעלת המכפר הזה בנקיות".
ו, ב – התרוממות האדם מעל לחסרונותיו וחזרה אל חוסר שלמותו
כתב רש"ר הירש (ויקרא טז, ד): "… הוא מקדש ידיו ורגליו לפני כל הפשטה, ומכאן, שההפשטה – של בגדי זהב ושל בגדי לבן – גם היא יש בה משום עבודה. התרוממות האדם מעל לחסרונותיו אל מעלת האידיאל הלאומי, וכן חזרתו מרום פסגת אידיאל זה אל חוסר שלמות ערך עצמו – יש בשתיהן משום עבודה בקודש בחיי הפרט והכלל. ורק מי שמקיים את שתיהן כאחת ביושר, ישיג את התכלית הרוחנית והמוסרית… וכך, חמש טבילות ועשרה קידושין מציינים את המעברים מעבודה לעבודה".
ו, ג – עיקר העבודה להכניס את הקדושה לתוך החיים
עוד כתב שם רש"ר הירש: "וחשיבות יתירה נודעת לקידושא בתרא, לפני פשיטת בגדי קודש ולבישת בגדי חול. שהרי למדנו מכאן, שלא רק ההפשטה שבין קודש לקודש, אלא גם ההפשטה שבין קודש לחול טעונה קידוש ידים ורגלים בכלי שרת. הווה אומר: גם פשיטת בגדי קודש לצורך לבישת בגדי חול של יום-יום, אף היא יש בה משום עבודה. ונמצא זה הרעיון, המסיים את סדר היום הזה: משמעות כל המעשים הסמליים שבמקדש היא בחיים הממשיים שמחוץ למקדש, כי חיי החול מגשימים את הרוח, הנשאבת בחיי המקדש. אכן משמעות השאיפות שבבגדי הקודש – היא במעשים הנעשים בבגדי החול".
ו, ד – קידוש ידיים ורגליים מגן על האדם בסיום עבודתו הרוחנית
כתב מרן הרב קוק באורות התשובה יד, לג: "בערב שבת קודש צריכים לעסוק בתשובה על כל העבר בימות החול, כדי לקבל קדושת שבת בלא שום מניעה מכל דבר חטא ועוון. ובמוצאי שבת קודש צריכים לשוב בתשובה על התוכן של הארת השבת, שיהיה נקי בלא שום תערובת, כדי שאותם הענינים, שמפני קדושת השבת הם מתבטלים ואינם יכולים לפעול ולהזיק, לא יפריעו את מהלך הכשרות של ימות החול, שאין בהם אותה ההגנה. וזהו ענין קדוש ידים ורגלים של פשיטת בגדי הקודש של כהן גדול ביום הכפורים. כי אותם צחצוחי טומאה המתפרצים לתוך הקודש, ומפני גודל אור הקודש הם מתאמצים להתדבק בו, ובעת שליטת הקודש עצמה אינם יכולים לעשות מאומה, – אבל אחר עבור הארתה צריכים להשמר מהם ע"י תשובה גדולה רבת החדוה, העוז והענוה".
ו, ה – קידוש ידיים ורגליים כהסרת הנגיעות האישיות
כתב מי השילוח (כי תשא): "וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם (שמות ל, כא). ענין רחיצת הכהנים מהכיור הוא ענין סילוק והסרת נגיעה, כי רחיצה מורה על זה אצל עגלה ערופה: ורחצו זקני וכו' ואמרו ידינו לא שפכו וכו', והוא שאמרו שאין להם שום נגיעה וחלק בזה המעשה, וגם הכהן העובד הוצרך לרחיצה, היינו שיסיר נגיעתו ומבטל דעתו ורצונו נגד רצון הש"י…". (וע"ע צדקת הצדיק ו).
ו, ו – רמזים על דרך הקבלה לקידוש ידיים ורגליים
רמב"ן (שמות ל, יט; וכ"כ רבינו בחיי שם): "… ועל דרך האמת: בעבור היות ראשית האדם וסופו הידים והרגלים, כי הידים למעלה מכל גופו בהגביהו אותן, והרגלים למטה, והם בצורת האדם רמז לעשר ספירות, שיהיה כל גופו ביניהם – וכמו שאמרו ב'ספר יצירה': כרת לו ברית בין עשר אצבעות ידיו ובין עשר אצבעות רגליו במלת הלשון ובמלת המעור – לפיכך נצטוו משרתי עליון לרחוץ הידים והרגלים. והרחיצה הזאת – לקדושה תרגם אותה אונקלוס…".
מהר"ל (נתיב העבודה טו): "… כי הידים הם התחלה והרגלים הם סוף, ובשניהם דבק ההעדר בהתחלה ובסוף כאשר ידוע. וכאשר לא ירחץ ידיו ורגליו יש כאן מיתה, וזה אצל כהנים…".
