ז – הקטורת

פורסם בקטגוריה פרק י - עבודת יום הכיפורים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/plus/15-10-07/

עבודת הקטורת ומשמעותה

ז, א – החלבנה מבטאת את האחדות גם עם פושעי ישראל

אחד מסממני הקטורת הוא החלבנה, שמות ל, לד: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה בַּד בְּבַד יִהְיֶֽה".

כריתות ו, ב: "אמר רבי חנא בר בזנא אמר רבי שמעון חסידא: כל תענית שאין בה מפושעי ישראל – אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע, ומנאה הכתוב עם סממני קטרת". וכ"כ רש"י על התורה שם: "וְחֶלְבְּנָה – בושם שריחו רע וקורין לו גלבנא, ומנאה הכתוב בין סמני הקטורת, ללמדנו, שלא יקל בעינינו לצרף עמנו באגודת תעניותינו ותפלותינו את פושעי ישראל שיהיו נמנין עמנו".

וכ"כ רבנו בחיי שם, והוסיף לבאר: "ובאור זה, כי שם שמים מתעלה ומתקדש בשעה שהרשעים חוזרים בתשובה ונמנין בכלל הצדיקים, שאם לא כן, הצדיקים נתפשים עליהם מפני הערבות, שהרי כל ישראל ערבים זה לזה. ומטעם זה נצטוינו במצות לולב ליקח ד' מינים באגודה אחת ולתת ערבה שאין לה טעם וריח, רמז לרשעי ישראל שאין להם תורה ומצות, בכלל האתרוג שיש בו טעם וריח, ובכלל הלולב שיש בו אוכל, וההדס שיש בו ריח, ואנו מרצים להקב"ה בכולם כאחד".

ז, ב – הקטורת מבטאת את הקדושה העליונה הכללית שמאחדת את כל הכוחות

כתב מרן הרב קוק (עולת ראיה א, עמ' קלו): "למעלת ענין הקטורת וקדושתה הפנימית, נאמר בה רק וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה (שמות ל, לד), ולא נאמר וידבר ד' אל משה לאמר, מפני שהסגולה של הקטורת, שהיא פנימית, 'דבר שבחשאי' (זבחים פח, ב), לא נתנה להגלות בפנימיותה, ונשאר כל כח המאמר הזה אצל משה, ומתוך כך נאמר כאן לשון אמירה, שמשמעו הוא יותר מופשט מלשון דבור, שהוא כבר לשון הנהגה ולשון קשה.

וסגולת הקטורת היא הקשר של הקדושה העליונה האלוהית הכללית, שמצדה אי אפשר לפרט שמות נפרדים כי אם סמים בכללות, מצד עוצם כח הקדושה הפנימית הרוחנית, בתכונתה העומדת למעלה מכל חלוקים. ואפילו הפרטים שמתגלים בה עומדים בתכונה של כללות ושל התאחדות גמורה: נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה".

ממשיך מרן הרב קוק לבאר שמתוך הקדושה העליונה הזו, מתברר שאין שום כח שהוא רע כשהוא מצטרף לכלל: "תכלית ההתגלות של הקודש הנעלם הזה, אור הנשמה שהקטורת מרמזת עליו, היא מודיעה שאין שום דבר רע ומכוער במציאות מצד הארת הכלל, וכל מה שנראה מכוער ורע ישוב להתהפך לטוב גמור ולקדש עליון. ע"כ צריכים שני הסמים, שאחר כך הם מתגלים בשמותיהם הפרטיים, להיות מיוחדים לפעולה הכללית של השללת מציאות הרע. וכאשר אנחנו רואים שיש במציאות איזה ענין של רשע ושל כיעור מצד גילויו החיצון, יודעים אנחנו, שיש ביסודות הקדושה שתי מציאיות: מציאות אחת שמסירה את הרע, מתוך מה שהוא נראה דומה לדבר רע, והשנית היא מה שמעלה את הענין הרע ומהפכו לטובה גמורה.

ועל כן נסמכו נטף ושחלת לחלבונה, החלבונה שריחה רע, שנכנסה בסמני הקטורת, להודיע שאין רע מוחלט בעולם. והחלבנה בהתחברה לנטף ושחלת, ודאי הנטף, שהוא הראשון בסגולתו, יש בו תכונה כזאת של סילוק הרע והכיעור מהדבר הרע, ומסיר בכח זה את הריח הרע של החלבנה. אבל לא די בסילוק של הריח הרע עד כדי להיות נמנה בסמני הקטרת, אלא שיש עוד כח המהפך את כל הרע לטובה, וזאת היא בודאי סגולת השחלת. נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה. ואחרי ששלושת הכוחות הללו, הנובעים מתוך הריח הטוב הכללי של הנשמה הכללית העליונה, מגלים את כוחם בפרטיות, הם מתאחדים למושג אחד, כאילו לא היו כלל מתחלקים לפרטים. על כן חוזר עוד הפעם השם הכללי סמים.

ומתוך שהכל צריך להגיע עד התחום המעשי, שהוא משונה בזה מהצד האצילי המופשט, שהצד האצילי עומד הוא לעולם בטהרתו וזיכוכו, ואין צורך להתנות בו עניין הזכות, מה שא"כ במה שמתקרב לגבולים, למעשים וחומריות, שיש שם דברים שאינם זכים, צריכים לפרט שבקדושת הקטורת יכנס רק מה שהוא זך. וזהו הרמז של לבונה זכה. והמשקל הוא שוה באלו שלשת הכוחות וכללותם בההופעה המעשית, הכח השולל את הרע והכח המהפך אותו לטובה ולהתעלות, ועצם הכח שהרע מתגלה בו, כדי שיצאו אלה המפעלים לפעל הטוב הגמור, הם כולם שוים בערכם, ומשקלם צריך להיות שוה, בַּד בְּבַד יִהְיֶה".

עיין עוד בעולת ראיה שם עמ' קלה-קמא, רעיונות נפלאים על עניין הקטורת.

ז, ג – ענן הקטורת נועד להסתיר את השכינה ולעמעם את ההשגה

כמה ממפרשי התורה ביארו שענן הקטורת נועד להסתיר את השכינה ואת האור האלוקי. כ"כ חזקוני ויקרא טז, יג: "וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת – שהרי נאמר למעלה (שם ב): כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת, וכדי שלא להסתכל בשכינה כדכתיב (שמות לג, כ): כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי, צריך להחשיך את הבית תחילה בנתינת הקטורת, זהו שנאמר: וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת, ואחר כך יביא את הדמים שם".

כ"כ אבן עזרא ויקרא טז, ב: "כִּי בֶּעָנָן – הטעם, שלא יכנס כי אם בקטורת שיעשה ענן ולא יראה הכבוד פן ימות". כ"כ רשב"ם ויקרא טז, ב: "כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת – לפי פשוטו, שהרי מתוך עמוד הענן אני נראה כל שעה על הכפרת, כדכתיב (שמות כה, כב): וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים, ואם יראה הכהן ימות. לפיכך, כשיכנס ביום הכיפורים ציוהו הקב"ה להקטיר קטורת בפנים תחילה, להחשיך את הבית בענן הקטורת, ואחר כך יביא דם הפר ודם השעיר".

ובספר הרב הוסיף שהענן מבטא את הגילוי האלוקי מעבר להשגתנו: "כדי להבין את משמעות ענן הקטורת, צריך לדעת שכך הוא סדר הגילוי האלוקי לישראל – בעב הענן, שנאמר (שמות כד, טו-טז): "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר. וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה' עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים, וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן". הענן מבטא גילוי אלוקי עליון ונשגב שמעבר לתפישה האנושית, ומתוך הענן והערפל יכול האדם לקלוט ולהבין את העניין האלוקי בהדרגה כפי כוחו. וכן נאמר לאחר גמר הקמת המשכן (שמות מ, לד-לה): "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן". תחילה הגילוי הוא עליון ונשגב עד שאין אדם יכול לעמוד בפניו, ורק לאחר מכן מתוך הענן והערפל יתגלה העניין האלוקי בהדרגה כפי כוחם של הכהנים".

עוד ביאר הרב (בהלכה ח) את רמז ענן הקטורת: "והרמז בכך, שאפילו הקדוש שבישראל, אינו יכול להשיג בדעתו את העניין האלוקי כפי שהוא, ורק על ידי העשן והערפל – השכינה שורה, ומתוך הערפל העניין האלוקי הולך ומתגלה. ולכן היה הכהן הגדול צריך להעלות תחילה קטורת בקודש הקודשים, ורק לאחר שקודש הקודשים התמלא בעשן, קיים את מצוותו".

בדומה לזה כתב רבנו בחיי (במדבר ד, כ): "לפיכך לא היה רשות לכהן גדול ליכנס לשם כי אם פעם אחת בשנה ביום הכיפורים, ואף ביוה"כ אינו רשאי ליכנס לשם כי אם בקטורת, ולא שיכניס הקטורת עשוי, אלא שיעשנו לשם, ויעלה תמרת עשנו שם ויהיה הכבוד נכסה מעיניו, וכענין שכתוב (ויקרא טז, יג): וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת, וזהו שהזהיר את הלוים (במדבר ד, כ): וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת, כשהכבוד מתבלע אל הקדש שהוא חביון עזו, וכענין שכתוב (חבקוק ג, ד): וְנֹגַהּ כָּאוֹר תִּהְיֶה קַרְנַיִם מִיָּדוֹ לוֹ וְשָׁם חֶבְיוֹן עֻזֹּה".

ז, ד – טעות הצדוקים

יומא נג, א: "תנו רבנן: וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי ה' (ויקרא טז, יג) – שלא יתקן מבחוץ ויכניס, להוציא מלבן של צדוקין שאומרים יתקן מבחוץ ויכניס. מאי דרוש? כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת (שם ב) – מלמד שיתקן מבחוץ ויכניס. אמרו להם חכמים: והלא כבר נאמר: וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי ה', אם כן מה תלמוד לומר כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת? – מלמד שנותן בה מעלה עשן (שם עשב שגורם לעשן לעלות זקוף כמקל, רש"י)".

וכ"כ הרמב"ם (הל' עבודת יוה"כ א, ז): "בימי בית שני צץ המינות בישראל, ויצאו הצדוקין, מהרה יאבדו, שאינן מאמינין בתורה שבעל פה, והיו אומרין שקטורת של יום הכיפורים, מניחין אותה על האש בהיכל חוץ לפרוכת, וכשיעלה עשנה מכניס אותה לפנים לקודש הקדשים; הטעם זה שכתוב בתורה: כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת (ויקרא טז, ב) – אמרו שהוא ענן הקטורת. מפי השמועה למדו חכמים שאין נותן הקטורת אלא בקודש הקדשים לפני הארון, שנאמר (שם יג): וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי ה'". 1

עיין עוד במקורות שהובאו בספר אמונה סדורה ימים נוראים (עמ' 366-369). ועיין בספר הנפלא של הרב עזריה אריאל שליט"א – שערי היכל על מס' יומא, מערכה קכו, להרחבה בביאור המחלוקת עם הצדוקים על הקטרת הקטורת ביוה"כ.

ז, ה – תפילה וברכה לקראת כניסת כה"ג לקודש הקדשים מהזוהר

בזוהר (ח"ג אחרי מות סז, א), מתואר איך אחיו הכהנים, הלויים ועוד רבים, היו מברכים ומתפללים לקראת כניסת הכהן הגדול לקודש הקדשים: "ולית רשו לאחרא דלימא תִּטְהָרוּ אלא כהנא רבא, דפלח פלחנא וקשר שמא קדישא בפומיה, וכד הוה אתקשר ומתברך בפומיה, ההוא קלא נחית ובטש ביה ואתנהר מלה בפומיה דכהנא ואומר: תִּטְהָרוּ. פלח פולחנא, ומתברכין כל אינון עלאין דאשתארו, ולבתר אסחי גופיה וקדש ידוי, לאעלא בפולחנא אחרא קדישא, עד דיתכוון למיעל לאתר אחרא עלאה קדישא מכלא (קודש הקדשים). ג' שורין סחרין ליה כהני אחוי וליואי, ומכל שאר עמא כלהו (ברכאן קמיה), וזקפין ידין עליה בצלותא, וקטרא דדהבא זקפא ברגליה".

ז, ו – ברכת רבי ישמעאל בן אלישע בקודש הקדשים

ברכות ז, א: "תניא, אמר רבי ישמעאל בן אלישע: פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים, וראיתי אכתריאל י-ה ה' צ-באות שהוא יושב על כסא רם ונשא, ואמר לי: ישמעאל בני, ברכני! – אמרתי לו: יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך, ויגולו רחמיך על מדותיך, ותתנהג עם בניך במידת הרחמים, ותיכנס להם לפנים משורת הדין, ונענע לי בראשו. וקמשמע לן שלא תהא ברכת הדיוט קלה בעיניך".

ביאר המהר"ל (באר הגולה, באר הרביעי עמ' עט): "והנה רבים שוממים על המאמר הזה שיהיה ההדיוט מברך מי שמברכתו יתברך הכל, ואמנם כאשר תבין את הדברים אשר אמרנו לך עד הנה פעמים הרבה, אין קשיא ואין תימה בזה. כי לא נמצא כבודו יתברך אצלנו בשלימות כפי מהות עצם הכבוד שלו יתברך, ואין זה רק לחסרון הנמצאים שהם בחסרון שאין כבודו יתברך נמצא על הנמצאים כמו שהוא. ולכך כאשר אמר: ישמעאל בני ברכני, לא שהוא יתברך מקבל ברכה מברואיו, ח"ו לומר כך, רק הדבר הזה שעל ידי ברכה זאת יהיה הוא יתברך נמצא אל הנמצאים בניו במידת הברכה, וזה שלא יתנהג עם בניו במידת הדין ויכנוס להם לפנים משורת הדין.

ודבר זה נקרא ברכה, כי כל ברכה הוא תוספת וריבוי יותר מן השיעור המוגבל, שאין הברכה שנותן לו מה שהוא צרכיו בלבד כי לא היה זה ברכה מה שהוא נותן לו צרכיו, אבל עניין הברכה שיהיה לו תוספת חוץ מן השיעור. ולפיכך אמר: יהי רצון וכו', כלומר שיהיו מידותיו בלא שיעור מוגבל עד שיהיה נכנס עם בניו לפנים משורת הדין, ואז הוא נוהג במידת הברכה שהוא דבר שמוסיף לעשות.

ודבר זה בפרט נקרא ברכה אל ה' יתברך, לא מה שהוא נותן שאר ברכה, כי כאשר נותן שובע וברכה שהוא ברכה אל המקבל, אין דבר זה נקרא ברכה אל ה' יתברך, אבל כאשר הברכה במידותיו בעצמו, שמידותיו שנוהג עם ברואיו הם לפנים משורת הדין, ואין מידותיו מוגבלים משוערים – דבר זה נקרא ברכה עליו. ואם כך, אין זה קשיא איך נאמר שהוא יתברך מקבל ברכה מן האדם, שאין מקבל דבר מן אדם ח"ו, רק כאילו אמר יהי רצון וכו' שכך יהיה נמצא אל בניו בברכה. ועל זה אמר: ישמעאל בני ברכני, כלומר שביקש שיהיה הוא יתברך נוהג עם בניו במידת הברכה, ודבר זה הוא עניין אחד עם מה שאמרו שישראל מוסיפים כח וגבורה למעלה".

עוד ביאר מרן הרב קוק (עין איה ברכות פ"א סח) כיצד הברכה פועלת וממה נובע ערכה של ברכת הדיוט: "והנה חקק השי"ת שתועיל תפילה מפני התכלית המוסרית היוצאת מהתפילה, לרומם את הנפש ולסור מרע. וכן חקק שברכה תהיה דבר המועיל, כדי שישתדלו הבריות לחיות בשלום ואהבה, ויהיו ראויים זה מזה לברכה. ע"כ לא תהיה ברכת הדיוט קלה בעיניך, שאין הברכה מועלת רק מצד ערכו הפרטי של המברך, כי אם חוק כללי הוא מצד שלמות כלל המציאות ביחושו המוסרי. אמנם מובן הדבר בהיות שהצורך הביא לחוק כלל זה במציאות, יהיה ודאי יתרון פרטי בין האישים, ואין להעריך ערך ברכה הדיוט לברכת אדם גדול וצדיק". (להבנת עניין הברכה ויחסו לתפילה, עיין עוד בנפש החיים שער ב, פרק ב; דברי סופרים לר' צדוק הכהן מלובלין אות ט).


  1. . והמשיך הרמב"ם שם: "ולפי שהיו חוששין בבית שני שמא כהן גדול זה נוטה לצד מינות, היו משביעין אותו ערב יום הכיפורים ואומרים לו: אישי כהן גדול, אנו שלוחי בית דין, ואתה שלוחנו ושלוח בית דין, משביעין אנו עליך במי ששיכן שמו בבית הזה, שלא תשנה דבר מכל שאמרנו לך. והיה פורש ובוכה על שחשדוהו במינות, והם פורשין ובוכין, לפי שחשדו מי שמעשיו סתומין, שמא אין בלבו כלום".
פורסם בקטגוריה פרק י - עבודת יום הכיפורים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן