יג – ישיבה ושכיבה על הארץ

מצד הדין אין חובה לישון ולשבת על הארץ בתשעה באב, מפני שמה שאמרו חכמים (תענית ל, א): "כל מצוות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב", חל רק על איסורי האבלות, כמו רחיצה, סיכה, נעילת סנדל, תשמיש המיטה, אמירת שלום ותלמוד תורה. אבל מצוות שהאבל חייב בהן, כמו כפיית המיטה והישיבה על הארץ, מצד הדין אינן חלות בתשעה באב (טור או"ח תקנה). ואע"פ כן נהגו לבטא אבלות בתשעה באב גם בשכיבה ובישיבה, אלא שכיוון שיסוד הדין ממנהג, דיניו קלים יותר:

שכיבה: יש נוהגים לישון על הארץ, ויש נוהגים לישון בלא כר, ויש שמניחים אבן תחת מראשותיהם (שו"ע תקנה, ב). אפשר לקיים את מנהג האבלות על ידי הורדת המזרן לארץ בלא להסיר את הכר. והמהדרים מניחים אבן תחת המזרן. מי שקשה לו לישון באופן זה, רשאי לישון כדרכו (עי' מ"ב תקנה, ו).

ישיבה: נוהגים לשבת על הארץ כמנהג אבלים. אולם כיוון שאין בזה חיוב מהדין, אין מחמירים בזה עד סוף תשעה באב (ב"ח תקנט, א). יוצאי אשכנז וחלק מיוצאי ספרד נוהגים להחמיר בזה עד חצות היום, ויש מיוצאי ספרד שמחמירים בזה עד תפילת מנחה (שו"ע ורמ"א תקנט, ג). הישנים אחר הצהרים אינם צריכים להוריד את המזרן לארץ.^[15]

כיוון שאין חיוב מהדין לשבת על הארץ, מותר לשבת על כר, ועדיף שלא יהיה גבוה טפח מהקרקע. כשקשה לשבת נמוך כל כך, אפשר להקל לשבת על כסא נמוך שאינו מגיע לגובה של שלושה טפחים, ובשעת הצורך אף מעט גבוה משלושה טפחים. ישיבה על מדרגות נחשבת כישיבה על הקרקע, כיוון שדורכים עליהן (מקו"ח לחו"י). מעוברות, זקנים, חולים והסובלים מכאבי גב, שקשה להם לשבת על כסא נמוך, רשאים לשבת על כיסא רגיל.^[16]