כשמאכילים קטנים, נותנים להם מאכלים פשוטים בלבד, כדי לחנכם להתאבל עם הציבור (מ”ב תקנ, ה).
מגיל חינוך, היינו מעת שהילד מתחיל להבין את משמעות החורבן והאבלות, שהוא בערך בגיל שש, מחנכים את הקטנים שלא לנעול סנדלים או נעליים שרגילים ללכת בהם בחוץ על אבנים. ושלא לסוך ושלא לרחוץ לשם תענוג. ויש נוהגים להחמיר בנעילת הסנדל אף מגיל שלוש, ואף שהם אינם מבינים את עניין האבלות, הדבר מבטא את עגמת הנפש של המבוגרים על החורבן, שגם את התינוקות משתפים במידה מסוימת באבל.[28]
כשם שאסור לגדולים ללמוד תורה, מפני שהיא משמחת, ורק בדברים הרעים הקשורים לחורבן הבית והלכות אבלות מותר ללמוד (לעיל הלכה י), כך גם הדין לגבי גדולים הרוצים ללמד קטנים, שמותר להם ללמד את הקטנים רק בדברים הקשורים לחורבן ולאבלות (ט”ז תקנד, א).[29]
[29]. אמנם יש אומרים, שאפילו סוגיות הקשורות לחורבן ולהלכותיו אסור לגדולים ללמד את הקטנים, מפני שבשעה שהגדול מלמד את הקטן, הגדול שמח, ורק לספר לו על החורבן מותר (מ”א תקנד, ב). אולם להלכה מותר גם לגדולים ללמד את הקטנים, כי בכל ספק הנוגע למצוות תלמוד תורה, יש לנטות לצד המרבים בלימוד.
