כפי שלמדנו, חובת לימוד התורה לנשים התרחבה מאוד, אולם עדיין נותר הבדל, שגברים חייבים בלימוד התלמוד ונשים אינן חייבות. כלומר, אף שנשים צריכות ללמוד את ההלכה ביסודיות ובעמקות, תוך הבנת שורש סברת ההלכה כפי שמבואר בתלמוד ובמפרשיו, הן אינן חייבות ללמוד את הדעות השונות שלא נפסקו להלכה ואת התהליך שהתרחש עד ההגעה למסקנה ולסברה המזוקקת.
ואף שאינן מצוּות בזה, נשים שרוצות להרחיב את לימודן בתלמוד מקיימות מצווה. אלא שבפועל ישנה בעיה: לימוד התלמוד דורש מיומנות גבוהה וידיעה רחבה בתורה, ובלא זאת מסתבר שהלומד יטעה בהעלאת סברות מוטעות. לשם כך הבנים לומדים במסגרת בית מדרש שעות רבות, ורק לאחר שנים רבות הם לומדים לטעון טענות שיכולות להתקבל להלכה. וכיוון שקשה לנשים להגיע לרמה הנדרשת בלא אותה השקעה של זמן ובלא בית מדרש, יש חשש שיטענו טענות מוטעות, וכפי שכתב הרמב"ם (תלמוד תורה א, יג).
בכל אופן, להלכה ולמעשה, אחר שחובת המצווה לנשים התרחבה מאוד, חובה להקדים ללמוד תחילה את מצוות התורה והלכותיהן, עם סברותיהן וטעמיהן, וכן את יסודות האמונה והמוסר. כך הדין לגברים, שחייבים בלימוד התלמוד, ועל אחת כמה וכמה לנשים. לאחר לימוד רחב ויסודי של כל המצוות וההלכות, החשש שהתלמוד יילמד באופן מוטעה פוחת, אך לא נעלם. לפיכך, לומדות התלמוד צריכות לזכור שלימוד תלמוד ברמה בסיסית, או בלא קבלת מסורת בית מדרש, עלול לגרום להבנות מוטעות. לעומת זאת, בלימוד הלכה באופן יסודי, עם הסברות המזוקקות שעולות מהתלמוד ומפרשיו, אין כמעט חשש טעות. ומי שתחזור שוב ושוב על לימוד ההלכה, תוכל לשמש כמורה טובה להלכה, שיודעת לענות על רובן הגדול של השאלות ההלכתיות שמזדמנות לאדם. מתוך כך, על גבי הבסיס המוצק של לימוד הלכה, אמונה ומוסר, נשים שירצו בכך – יוכלו להמשיך להתעלות בלימוד התלמוד עד לרמה הגבוהה ביותר.[10]
[10]. כפי שלמדנו לעיל בהלכה ד ובהערה 4, אשה שרצתה מעצמה ללמוד תורה שבע"פ רשאית, ויש לה על כך שכר. שהואיל והתנדבה ללמוד ולהעמיק לשם שמים, לא תוציא את דברי התורה לתפלות. וכ"כ מהרי"ל (החדשות מה) והרב שמואל ארקיוולטי (שו"ת מעין גנים י). וכ"כ פרישה (יו"ד רמו, טו), שבכך שבחרה ללמוד מעצמה, הוכיחה שיצאה מהרוב שאינן יכולות ללמוד כראוי, ויש לה זכות. וכ"כ באגרות ראי"ה (ב, תסז). והחיד"א (טוב עין ד) הוסיף, שאם האב רואה שבתו רוצה ללמוד באמת, מותר ללמדה. ורבי יהודה אסאד (יהודה יעלה א, יו"ד מח), כתב שאשה שרוצה, יכולה ללמוד הלכות שחיטה. וכ"כ ציץ אליעזר (ט, יג). וכפי שמצאנו בעם ישראל לאורך הדורות נשים למדניות (עי' עלי תמר סוטה פ"ג ה"ד). אשה שיודעת הלכה ברמה של יכולת הוראה – יכולה להורות, וכפי שכתב ברכ"י (חו"מ ז, יב): "אשה חכמה יכולה להורות הוראה". וכ"כ בספר החינוך (מצוה קנב), לעניין המצווה שלא להורות שתוי יין, שהיא חלה גם על "אשה חכמה הראויה להורות" (ראו פנה"ל טהרת המשפחה ז, 3).
במסגרת עליית הדורות, החזון הוא שנשים ילמדו הרבה תורה, וכפי שמובא ברמב"ם (יסודי התורה ד, יד), שיש מצווה לכל אדם לאהוב את ה' ולירא ממנו, והדרך להגיע לאהבתו ויראתו היא על ידי לימוד התורה, בתחילה ב'הוויות אביי ורבא', בידיעת המותר והאסור בכל המצוות, ולאחר מכן במעשי בראשית ומרכבה. וכתב על זה הרמב"ם: "שהן הטובה הגדולה שהשפיע הקב"ה לישוב העולם הזה, כדי לנחול העולם הבא. ואפשר שידעֵם הכל: גדול וקטון, איש ואשה, בעל לב רחב ובעל לב קצר" (כן דייק הרב רבינוביץ' בפירושו לרמב"ם 'יד פשוטה'). נמצא, שהאידיאל הוא שנשים ילמדו מרצונן את התורה בעיון, ויתגדלו באהבת ה' ויראתו. וכן ידוע, שהיו נביאות ותלמידות חכמים. הרי שמי שחשקה נפשה בלימוד עיוני – מצווה שתלמד. אמנם השוני העקרוני בין גברים לנשים נשאר בכך שנשים צריכות לעסוק בתלמוד מתוך חופש ורצון, כמבואר בפניני הלכה תפילת נשים פרק ג, ושמחת הבית וברכתו פרק י. ועי' בפירוש עין איה למסכת ברכות פרק שביעי מו.