מצווה לזכור את התורה, שנאמר (דברים ד, ט): "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים". לשם כך צריך לחזור על הלימוד, וכן אמרו חכמים (קידושין ל, א): "וְשִׁנַּנְתָּם, שיהו דברי תורה מחודדים בפיך, שאם ישאל לך אדם דבר – אל תגמגם ותאמר לו, אלא אמור לו מיד". כלומר, המצווה היא להבין ולזכור את דברי התורה, כדי לקיימה כהלכתה, וכדי להשיב לשואלים בהלכה תשובה מדויקת. בנוסף, מעלה גדולה לאדם שדברי התורה, שהם דברי אלוהים חיים, מונחים בזכרונו, שעל ידי כך הוא דבק בתורה ובה' נותן התורה, וחייו מתרוממים ומתקדשים ומקבלים השראה והדרכה מדברי התורה. אמרו חכמים (סנהדרין צט, א): "כל הלומד תורה ואינו חוזר עליה, דומה לאדם שזורע ואינו קוצר… כל הלומד תורה ומְשַכחהּ, דומה לאשה שיולדת וקוברת".
החובה היא לזכור את הנוגע להדרכת החיים על פי התורה, בהלכה ובאמונה. ואם את מה שעליו לזכור שכח מחמת שהתעצל ולא התאמץ לזוכרו, עבר באיסור. וכפי שאמרו חכמים במשנה (אבות ג, ח): "כל השוכח דבר אחד ממשנתו – מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו, שנאמר (דברים ד, ט): רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ. יכול אפילו תקפה עליו משנתו (ששכח אותה שלא ברצונו)? תלמוד לומר (שם): וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ, הא אינו מתחייב בנפשו עד שיֵשב ויסירם מלבו". וכן אמרו חכמים (מנחות צט, ב), שהמתרשל מלחזור על לימודו ושוכח אותו, עובר באיסור.
אמנם ישנו הבדל בין התקופות, כשהיה אסור לכתוב את דברי התורה שבעל פה, היתה חובה גמורה לזוכרם, שאם לא כן, לא היתה דרך לחזור ולהיזכר בהם. ומעת שהותר לכתוב את התורה שבעל פה, חומרת החובה לזכור בדייקנות פחתה. וכיום, שעל ידי מאגרי המידע הממוחשבים ניתן להיזכר בקלות בכל דבר תורה והלכה, החובה היא לזכור את יסודות התורה הנצרכים להדרכת החיים השוטפים, ובכלל זה לדעת אימתי מתעוררת שאלה הלכתית שצריך לברר. ורק אם את היסודות הללו שכח – עבר באיסור שכחה. ותלמיד חכם צריך לזכור את ההלכות שהוא צריך להורות לתלמידיו ולשואליו.[11]
מעבר לחובת החזרות לשם זיכרון, החזרות המרובות על הלימוד מבטאות את הדבקות של הלומד בדברי התורה. סיפרו על הגר"א, שהיה בודק את תלמידיו לפי יחסם לחזרות. שכל תלמיד שהחזרות משעממות אותו – ידע שלא יצליח לגדול בתורה. וכל מי שאהב לחזור על לימודו, ובכל חזרה התחדשו לו הבנות נוספות – ידע שהוא מסוגל להגיע להשגות גבוהות בלימוד (מנוחה וקדושה א, כד).
[11]. מנחות צט, ב: "אמר ריש לקיש: כל המשכח דבר אחד מתלמודו – עובר בלאו, שנאמר: השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים… רבינא אמר: 'השמר' ו'פן' – שני לאוין נינהו. רב נחמן בר יצחק אמר: בשלשה לאוין… יכול אפילו מחמת אונסו? תלמוד לומר: ופן יסורו מלבבך, במסירם מלבו הכתוב מדבר".
יש אומרים שהוא לאו מהתורה (סמ"ג לאוין יג; סמ"ק טו. וכן נראה מיראים שנט, ושערי תשובה ג, כח). ויש אומרים שהוא מדרבנן (מאירי בבית הבחירה אבות ד, יב; יד דוד מנחות צט, ב). וכן עולה מדברי רבים (כגון רס"ג, רמב"ם והחינוך, שלא הזכירו לאו זה במניין המצוות, וכמובא ב'דינא דחיי' על הסמ"ג שם). וכן עולה מרמב"ן (דברים ד, ט; והשגות לספר המצוות לאוין ב), שביאר שכוונת הפסוק שלא לשכוח את מעמד הר סיני.
בכל אופן, האיסור הוא "במסירם מלבו", כלומר "פורש מהתורה" (סמ"ג וסמ"ק), "וידחנה מליבו" (רשב"ץ אבות ג, ח). ובמחזור ויטרי (תכו) כתב: "הא אינו מתחייב עד שיֵשב ויסירנה מלבו… שהסיח דעתו ממנה מלחזור עליה עד ששכחה… שאינו זכור בהן כל עיקר… ומפנה לבו לבטלנות…". ויש מחמירים וסוברים שגם מי שיש לו זמן לחזור ומתבטל מכך – נחשב 'מסירם מלבו' (מאירי בית הבחירה, מדרש שמואל, תוס' יום טוב על אבות ג, ח; שועה"ר ת"ת ב, ד. וכן אפשר להבין מיראים ושערי תשובה שם). יש אומרים שגם כשיש ספרים מודפסים האיסור נשאר במלא תוקפו (שועה"ר ת"ת ב, ד). מנגד, יש אומרים שהאיסור היה כאשר למדו תורה שבע"פ – על פה, שאז השוכח מתחייב בנפשו, אבל לא מעת שהותר לכתוב תושב"ע (ר' חיים מוולוז'ין כתר ראש סז, וכן בנוסח ריז"ס שם; רא"ד מבוטשאטש ב'דברי אבות' לאבות ג, ח; חי' הגרי"ז דברים ו, ו).
ונראה שהחובה לזכור היא במה שנוגע להדרכת החיים על פי התורה, היינו יסודות ההלכה, האמונה והמוסר, וגם בימינו חובה זו שרירה וקיימת לכל ישראל. אלא שאין צריך לזכור את לשון ההלכה ומקורה, אלא לזכור כיצד מקיימים את המצוות כהלכה. אמנם לרבנים שנצרכים להורות הלכה, החובה חמורה יותר, שהם צריכים לזכור כדי לענות לשואליהם, וכפי שכתב רבנו יונה (אבות ג, ח): "… מתחייב בנפשו – כי יבא להורות על פי הזכרתו… ויאסֹר המותר ויתיר האסור, ונמצאת תקלה באה על ידו. ונקרא 'פושע', מפני ששגגת תלמוד עולה זדון". וכ"כ המאירי (בית הבחירה אבות ד, יב. וכן עולה ממחזור ויטרי תכו, וכן ממדרש תהלים ח, ג). וכן אמרו חכמים (קידושין ל, א): "ושננתם – שיהו דברי תורה מחודדים בפיך, שאם ישאל לך אדם דבר – אל תגמגם ותאמר לו, אלא אמור לו מיד". וכ"כ הרב קוק, שהמדובר בת"ח (מאמרי ראי"ה מהדורת תשד"מ עמ' 198-199). ונראה שכיום, כשהספרים ומאגרי המידע מצויים, גם חובת הזיכרון לתלמידי חכמים בשאלות שאינן שכיחות מחייבת לדעת את היסודות וכיצד מבררים את ההלכה, ולא את ההלכה למעשה בכל פרט ופרט. אולם החובה היא לדעת את כלל רעיונות התורה והלכותיה, שהם משפיעים על כל שאלה ועל כל עניין שהוא צריך ללמד.