הפתרון מורכב מכמה חלקים: ראשית, האחריות ללימוד התורה של הילדים מוטלת על הוריהם, שנאמר (דברים יא, יט): "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם". ואם אינם יכולים, וגם אין כהנים ולוויים שיסייעו להם, עליהם לשלם למלמדים שילמדו את ילדיהם תורה. ואף שכעיקרון צריך ללמד תורה בחינם, כיוון שאם לא היו משלמים למלמדים הם היו צריכים ללכת לעבודתם, נמצא שהתשלום שניתן להם הוא 'דמי בטלה' ולא תשלום עבור לימוד התורה (רא"ש נדרים ד, ה; שו"ע יו"ד רמו, ה).
לגבי תלמידי חכמים שהתמנו לתפקיד מנהיגותי, כלפי פנים בהנהגת הקהילה היהודית וכלפי חוץ במשא ומתן עם שלטונות הגויים, ההוראה היתה שהציבור צריך לדאוג שיהיו עשירים ונכבדים. מפני שכבוד הציבור ושלומו, שמנהיגיו יהיו עשירים ומכובדים, ולא יהיו תלויים בציבור, ועל ידי כך דבריהם יהיו נשמעים ויוכלו לאחד את הקהילה ולהנהיגה. לפיכך, אם לא היו עשירים, הציבור היה צריך להעשירם.[1]
כל שאר תלמידי החכמים שלמדו ולימדו תלמידים מבוגרים, כיוון שלא שימשו כמנהיגים, ולא הוצרכו להקדיש את רוב יומם ללמד ילדים, התפרנסו ממלאכתם. אמנם הציבור השתדל לסייע להם בעבודתם ובמסחרם. ואף נקבעו תקנות לשם כך, שאם תלמיד חכם הגיע לשוק למכור את פירות שדהו, היו עוצרים את השוק עד שיסיים למכור את פירותיו, כדי שיוכל לחזור במהרה לתלמודו (נדרים סב, א; ב"ב כב, א; שו"ע יו"ד רמג, ד). כמו כן, חסידים ואנשי מעשה היו מסייעים לתלמידי חכמים בפרנסתם, כגון שסחרו בכספם ובפירותיהם ונתנו להם את הרווחים (כתובות קיא, ב), או סייעו בהתנדבות במלאכתם (שבת קיד, א; יומא עב, ב). כמו כן, הציבור פטר תלמידי חכמים מובהקים ממיסים וממלאכות שבני כל הציבור עשו עבור הכלל, כגון שמירה, חפירת בורות ותיקון דרכים (ב"ב ח, א; רמב"ם ת"ת ו, י). כך תלמידי החכמים יכלו להתפרנס בזמן קצר יחסית, ולפנות את רוב זמנם לתורה, ללמוד וללמד (ברכות ח, א; לעיל ג, ד).
[1]. למדנו (סוטה מ, א), שרבי אבהו השתדל שימנו את רבי אבא דמן עכו לראש, כדי שיתעשר. וכן למדנו (הוריות י, א) שרבן גמליאל מינה את רבי אלעזר חסמא ורבי יוחנן בן גודגדא לתפקידים מנהיגותיים, כדי שיפרנסום הציבור ולא יהיו עניים מרודים. וכן מסופר (חולין קלד, ב) על רבי אמי שהתעשר מהציבור, מפני שתלמידי החכמים המנהיגים את הציבור צריכים להיות עשירים ומכובדים. כמו כן, בירושלים החזיקו את הדיינים מכספי תרומת הלשכה למקדש, כדי שיהיו פנויים לדון בין איש לרעהו (כתובות קה, א).