מצווה גדולה לסייע ביד תלמידי חכמים שמלמדים תורה, שהמסייעים להם נעשים שותפים בלימוד התורה שלהם ובקיומה. בימי חכמים, כאשר תלמידי חכמים עבדו לפרנסתם, המצווה היתה לסייע להם בעבודתם או במכירת סחורתם (לעיל הלכה ב). וכפי שאמרו חכמים (פסחים נג, ב): "כל המטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים", כלומר נותן סחורה לתלמידי חכמים כדי שיוכלו למוכרה ולהתפרנס על ידה בקלות, "זוכה ויושב בישיבה של מעלה", שנאמר (קהלת ז, יב): "כִּי בְּצֵל הַחָכְמָה בְּצֵל הַכָּסֶף", שבמחיצת החכמים ייכנסו גם המסייעים בפרנסתם.
כיוצא בזה אמרו חכמים (כתובות קיא, ב): "עמי הארצות אינם חיים (לעולם הבא)… כל המשתמש (עוסק) באור תורה – אור תורה מחייהו, וכל שאין משתמש באור תורה – אין אור תורה מחייהו", שנאמר (ישעיהו כו, יט): "יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן, הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר, כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל". טַל אוֹרֹת היינו אור התורה. הצטער רבי יוחנן על עמי הארץ, שאין להם תקומה. אמר לו רבי אלעזר: "רבי, מצאתי להם תקנה מן התורה", שאם יסייעו לתלמידי חכמים בפרנסתם, הם קשורים לתורה ויש להם חלק לעולם הבא. שנאמר (דברים ל, כ): "לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ, לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ, כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ", דרשו חכמים: "וכי אפשר לאדם לידבק בשכינה? אלא, כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו – מעלה עליו הכתוב כאילו מִדבק בשכינה". עוד אמרו, שעם הארץ שזוכה לפרנס תלמידי חכמים, יזכה בעולם הבא שילמדוהו תורה, כדי שיוכל ליהנות מהלימוד שהתקיים בזכותו (חיד"א ראש דוד דף סב ע"ד).
עוד אמרו חכמים (ירושלמי סוטה ז, ד), על הפסוק (דברים כז, כו): "אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם" – "למד (תורה) ולימד ושמר ועשה, והיתה ספיקה בידו להחזיק (תלמידי חכמים), ולא החזיק – הרי זה בכלל אָרוּר… לא למד ולא לימד ולא שמר ולא עשה, ולא היתה ספיקה בידו להחזיק (כי לא היה עשיר, ולמרות זאת התאמץ) והחזיק – הרי זה בכלל ברוך".
כפי שלמדנו בהלכות הקודמות, החל מתקופת הראשונים נוצר צורך שתלמידי חכמים ישקיעו את כל זמנם לתורה, ללמוד וללמד, ואזי הסיוע לתלמידי חכמים נעשה על ידי החזקתם בכספי תרומות של 'מעשר כספים' ו'חומש', והחזקת הישיבות שבהם מחנכים לתורה ולדרך ארץ, כמבואר בסעיף הקודם.