כל מה שלמדנו הוא על מעלת המסייעים לתלמידי חכמים, כאשר האחריות לפרנסה נותרת על כתפי התלמיד חכם. וכן על מעלת התורמים לישיבות, כאשר האחריות על קיום הישיבה היא על מנהליה. אבל מי שלוקח על עצמו לספק את כל מחסורו של תלמיד חכם, או לתרום תרומה גדולה וקבועה לישיבה, מעלתו גדולה יותר, שהוא נעשה שותף מלא בלימוד התורה שמתקיים בזכותו, ושכרו שווה לשכר לומד התורה.
וכן אמרו חכמים (ברא"ר עב, ה; צט, ט): "מאתיים ראשי סנהדראות העמיד שבט יששכר לישראל, שכולם היו משיבים הלכה לאמיתה של תורה, כהלכה למשה מסיני, וכל אחיהם מסכימים ונוהגים על פיהם. וכל השבח הזה מנין לו ליששכר? מִשֶּׁל אחיו זבולון, שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא ומביא סחורה באניות ומוכרה, ונותן ליששכר כל צורכו כדי שיעסוק בתורה… לפיכך, כשבא משה רבנו לברך את שבטי ישראל, הקדים ברכת זבולון לברכת יששכר, שנאמר (דברים לג, יח): שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ. ועל זבולון נאמר (משלי ג, יח): עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר". כלומר, מעלתם של בני זבולון היא בכך שקיבלו על עצמם לפרנס את תלמידי החכמים מבני יששכר, והסירו מהם את עול הפרנסה. וכיוון שכך, יש להם זכות שווה בכל תלמודם. אולם מי שנותן תרומות גדולות ללומדי תורה וישיבות, אבל אינו מקבל על עצמו אחריות מלאה לפרנסתם, אע"פ שזכותו גדולה מאוד, ושכרו גדול בעולם הזה ובעולם הבא, כיוון שהם אינם יכולים להישען עליו לטווח ארוך, אינו נעשה שותף מלא בתלמודם.
בשתי המדרגות הללו יכול העשיר לזכות בתנאי שיסייע לתלמיד חכם להתקיים בעת שהוא לומד. אבל אם לאחר שהתלמיד חכם למד יבוא העשיר ויציע לו ממון רב כדי לקנות שותפות בשכר לימודו, כיוון שלימודו התקיים ללא עזרתו, אינו יכול להשתתף בו. וכך מסופר (סוטה כא, א) על שבנא, אחיו של הלל הזקן, שכל אותן שנים שהלל למד תורה מתוך עוני, עשה שבנא עסקים והתעשר ולא סייע ביד אחיו כלום. לבסוף, לאחר שהלל החכים והתפרסם כגדול בתורה, הציע שבנא להלל: 'הבה ונעשה שותפות: אני אתן לך חצי מממוני, ואתה תתן לי חצי משכר לימודך'. יצאה בת קול ואמרה (שה"ש ח, ז): "אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה – בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ".
יש אומרים, שגם כאשר העשיר פִרנס תלמיד חכם שלמד 'שלא לשמה' או שהיה בעל עבירה או שהִרבה מחלוקות בישראל, כיוון שהעשיר התכוון לטוב, שכרו שלם לעולם הבא. ויש אומרים שכיוון שתורתו של הלומד פגומה, אין לעשיר שכר על כך שפרנסו. לפי זה, יש מעלה לתמוך בכמה תלמידי חכמים, שוודאי כמה מהם לומדים לשמה, ועל ידי כך בוודאי יזכה לשכר. לעומת זאת, יש צד של מעלה לתמוך בתלמיד חכם אחד ולמלא את כל מחסורו, שבזה הוא נעשה שותף מלא בלימודו (עי' ראש דוד פרשת קדושים). ונראה שהתורם תרומה גדולה וקבועה לישיבה, זוכה למכלול המעלות של מחזיקי התורה, הואיל ומנהלי הישיבה יודעים שאפשר לסמוך על תרומתו ולהחזיק מכוחה את לומדי התורה, ורבים מהלומדים בישיבה לומדים 'לשמה'.
חשוב לציין, שאף כי אמרו חכמים (כתובות נ, א), שאין לאדם לתת יותר מחמישית מרווחיו לצדקה, כתבו הפוסקים שהכוונה לצדקה רגילה, אבל עשיר גדול המקבל על עצמו להיות שותף מלא בלימוד התורה של תלמיד חכם או ישיבה, רשאי לתת לשם כך אפילו מחצית מרווחיו (אהבת חסד ח"ב כ, ד, עפ"י שיטה מקובצת כתובות מט).