"בן חמש שנים למקרא", כלומר, מגיל חמש עד עשר לימדו את הילדים לקרוא חמישה חומשי תורה, כאשר זמן רב הוקדש לשינון הניקוד והטעמים, שכן באותם ימים היה אסור לכתוב את התורה עם ניקוד וטעמים, שהם בכלל התורה שבעל פה. בשנים אלו גם למדו נביאים וכתובים.[2]
"בן עשר למשנה" – היינו הלכות כל התורה, שכן בזמנם לימוד הלכה נקרא 'משנה'. יתרה מזו, כיוון שעדיין לא נחתמה המשנה, לימדו את התלמידים במסגרת ה'משנה' רק את הדעה שנפסקה להלכה. ובעת כתיבת המשנה ועריכתה, החליט רבי יהודה הנשיא לכלול בה גם את הדעות שלא נפסקו להלכה (עדויות א, ד-ו).[3]
"בן חמש עשרה לתלמוד" – כלומר, העמקה בגדרי ההלכה ובסברותיה, ובדרכי לימודה מפסוקי המקרא. כך, עד בערך גיל עשרים למד הנער את כל יסודות התורה. לימים, בסוף תקופת האמוראים, כונסו דיוני האמוראים סביב מסכתות המשנה, בשני התלמודים, והם הנקראים כיום 'גמרא' או 'תלמוד ירושלמי' ו'תלמוד בבלי', אולם התוכן שבהם רחב בהרבה מהתלמוד שלימדו את הנערים.
בהמשך החיים, כאשר עוסקים ביישובו של עולם, החובה ללמוד תורה מתקיימת בשבתות ובחגים שניתנו לישראל כדי שיעסקו בהם בתורה, ובימות החול בקביעת עיתים לתורה בכל יום ובכל לילה (להלן ג, יא-יד). בזמנים אלו המצווה לחזור על הלימוד ולהמשיך להתעמק בו, עד שבמשך השנים יגדלו בתורה ויהיו תלמידי חכמים. לכן סתם 'זקן' בתורה הוא 'זה שקנה חכמה' (ספרא, רש"י ויקרא יט, לב; ועי' מלבי"ם איוב יב, יב). בהמשך הפרק נרחיב באתגר קיום החובה בימינו.
[2]. יש אומרים שחובת האב ללמד את בנו תורה כוללת גם לימוד נביאים וכתובים (רמב"ם ת"ת א, ז; טור ושו"ע יו"ד רמ"ה ו, כפי שביארום ב"ח שם ה; ט"ז ב; גר"א יד). ויש אומרים שאין לימודם בכלל מקרא (רש"י, ר"ן ונימוק"י על קידושין ל, א), ואכן בפועל אין נוהגים ללמדם נ"ך (ש"ך רמה, ה). ולשועה"ר (ת"ת א, ו), החובה היא ללמד את הילד תורה, ומתוך שיֵדע ללמוד תורה – יֵדע ללמוד נ"ך, וכך כשיגדל יוכל להשלים את חובתו וללמוד נ"ך. בסדר הלימוד כיום, חשוב ללמד את הילדים נ"ך שמתבארים בו יסודות האמונה וההדרכה לכלל ישראל ולכל יחיד.
[3]. 'משנה' הכוונה הלכה, וכפי שנאמר (דברים יב, כח): "שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ אֵת כׇּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ, לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ עַד עוֹלָם, כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' אֱלֹוהֶיךָ". דרשו חכמים (ספרי ראה עט): "שְׁמֹר – זו משנה… כל שאינו בכלל משנה – אינו בכלל מעשה". וכן כתב רש"י שם, והמהר"ל (גור אריה שם): "'משנה' נקרא עיקר המצוות, איך שיעשה אותם". וכן בקידושין לז, א: "אשר תשמרון – זו משנה", פירש רש"י: "משנה – שמביאה לידי מעשה". וכ"כ ספורנו (ויקרא כו, ג), וכ"כ בשועה"ר (ת"ת א, א): "ואח"כ חמש שנים בלימוד המשניות בעל פה, שהן הלכות פסוקות בלי טעמים". והרמב"ם (ת"ת א, יא), שינה וכתב במקום "שליש במשנה" – "שליש בתורה שבעל פה". וכ"כ טור ושו"ע (יו"ד רמו, ד). ביאר הרב רבינוביץ' (יד פשוטה שם), שהכוונה ל"הלכות פסוקות". וכן כתב באורות התורה (ח, ב, עפ"י ר"ח ב"מ לג, א). כיוצא בזה למדנו, ש"טעות בדבר משנה" היא טעות בדינים ידועים ומפורשים (שו"ע חו"מ כה, א). יש לציין שהמשנה נכתבה ונחתמה על ידי רבי יהודה הנשיא, ועד אז אסור היה לכתוב תורה שבעל פה, וממילא כאשר יהודה בן תימא – שחי לפניו – אמר 'משנה', התכוון לשמועות הלכתיות שנמסרו בעל פה בשם החכמים (ראו חגיגה יד, א). ואף בימי משה רבינו למדו משנה (עירובין נד, ב; פנ"י ברכות ה, א; העמק דבר דברים ה, א), והכוונה להלכה פסוקה.