החובה המוטלת על הנשים היא, לדעת את הדרכת התורה כדי לחיות חיי תורה. חובה זו משותפת לגברים ולנשים כאחד, וכפי שהתורה ניתנה בהר סיני לכל ישראל – גברים ונשים כאחד (לעיל א).
לכן במצוות הַקְהֵל, שהתקיימה בכל שבע שנים, ובה כל ישראל התאספו לשמוע את התורה, היו הנשים משתתפות כמו הגברים. שנאמר (דברים לא, י-יב): "וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר: מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת. בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר, תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם. הַקְהֵל אֶת הָעָם, הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ, וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱלוֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת".
לכן נשים, כמו גברים, חייבות לברך בכל יום את ברכות התורה, שהן הברכות שצריך לברך לפני לימוד התורה (שו"ע או"ח מז, יד). וכן סיפרו חכמים (סנהדרין צד, ב) על המלך חזקיהו, שהעצים את לימוד התורה בישראל. "מה עשה? נעץ חרב על פתח בית המדרש, ואמר: כל מי שאינו עוסק בתורה – ידקר בחרב זו. בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ, מגבת ועד אנטיפרס ולא מצאו תינוק ותינוקת, איש ואשה, שלא היו בקיאים בהלכות טומאה וטהרה".
בעבר, כאשר אנשים הוצרכו להקדיש את כל זמנם ומרצם להשגת מזון, להכנתו, להחזקת הבית ולטיפול בילדים, האנושות היתה שקועה בבערות, ורק אחוזים בודדים ידעו לקרוא. באותם זמנים, נשים למדו את הדרכת התורה לחייהן ממה ששמעו מהוריהן ומדרשות הרבנים בשבתות ובחגים, ועל כן לא טרחו ללמד את הבנות לקרוא כפי שטרחו ללמד את הבנים. ורק יחידות סגולה התעמקו בתורה ונעשו חכמות ונביאות. יתרה מזו, לדעת רוב התנאים, כיוון שאין מצווה לנשים ללמוד תורה, "כל המלמד את בתו תורה – כאילו מלמדה תפלות" (סוטה כא, א). שהואיל ובדרך כלל לא היתה לנשים אפשרות להשקיע מספיק זמן ומאמץ ללימוד, לא היה ביכולתן להבין כראוי את דרכי הלימוד, ונמצא הלימוד שבידן חסר ומשובש (ראו להלן בהלכה י).
בדורות האחרונים, בעקבות שיפור תנאי החיים והתפשטות החכמה באנושות, כדי לחיות על פי הדרכת התורה צריך ללמוד הרבה יותר תורה, וחובת הלימוד לנשים התקרבה לחובת הגברים. אך לפני שנרחיב בכך, נברר את חובת הגברים.[4]
[4]. אשה חייבת ללמוד את המצוות שהיא צריכה לקיים. כ"כ ספר חסידים שיג, סמ"ק (בהקדמתו), אגור (תפילה ב), רמ"א (יו"ד רמו, ו), לבוש ו, ראשון לציון א. וכן נפסק בשו"ע (או"ח מז, יד), שנשים מברכות ברכת התורה, ובכלל זאת אומרות 'אשר קדשנו… וצוונו'. ביארו האחרונים שזה משום חיובן ללמוד את המצוות הנצרכות להן (ב"ח ד; מ"א יד; שועה"ר י; הקדמה לשו"ת בית הלוי). וכן מצינו שבזמן המקדש, נשים למדו דיני טומאה וטהרה (סנהדרין צד, ב), וכשנחרב לא למדו כי לא הוצרכו לכך, וכפי שכתב בשו"ת שואל ומשיב (מהדורה רביעאה ג, מא). הרי שהחיוב משתנה מזמן לזמן, לפי הנצרך לקיום המצוות.
לגבי לימוד תורה שאין בו צורך לקיום חיי התורה, מובא במשנה סוטה (כ, א), ובגמרא (שם כא, א), שלדעת בן עזאי: "חייב אדם ללמד את בתו תורה", וזוהי דעת סתם המשנה שם. מנגד, לדעת ר' אליעזר: "כל המלמד בתו תורה – לומדה תפלות". וגם ר' יהושע מסכים עימו. ובירושלמי סוטה (ג, ד) מבואר, שלדעת ר' אלעזר בן עזריה מצווה שנשים ישמעו את התורה אבל לא שילמדוה בעיון. למעשה, פסקו הראשונים שאין ללמד את הבת תורה, שמא מתוך לימודה תּוֹרֶה היתר בדברים אסורים. כ"כ: ר"ח, רש"י, רע"ב (סוטה ג, ד). וכן פסק רמב"ם (ת"ת א, יג), וביאר: "מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוּונת להתלמד, אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן". כך הדין לגבי תורה שבע"פ. גם תורה שבכתב אין ללמדן, אך המלמד את בתו תושב"כ אינו נחשב כמלמדה תִפלות (טור ושו"ע יו"ד רמו, ו; ברכ"י ז). ההבדל בין תושב"כ לתושב"ע, שהחשש להוצאת דברי תורה לדברי הבאי הוא בלימוד תושב"ע, שבה לומדים את דרכי הלימוד והסברות (סמ"ג עשין יב; שו"ת מהרי"ל החדשות מה). ועוד, שלמדנו שנשים נצטוו לשמוע תושב"כ ב'הקהל', ומכאן שאינה כתפלות עבורן (ב"ח, ט"ז יו"ד רמו, ד). הוסיף הט"ז, שהאיסור לכתחילה בתושב"כ הוא רק בלימוד בעיון, אך בבקיאות מותר אף לכתחילה (וכ"כ ציץ אליעזר ט, ג; בני בנים ג, יב). ולריא"ז (סוטה א, ב), מותר לאב ללמד את בתו תושב"ע, אך אינו חייב בכך.
אמנם אשה שרוצה ללמוד מעצמה, רשאית ללמוד תנ"ך ותושב"ע בעיון, שהואיל והיא מתנדבת מעצמה לשם שמים, אין חשש שתוציא את דברי התורה לתפלות, ויש לה שכר על כך. וכ"כ הרמב"ם (ת"ת א, יג): "אשה שלמדה תורה – יש לה שכר, אבל אינו כשכר האיש, מפני שלא נצטווית. וכל העושה דבר שאינו מצווה עליו לעשותו, אין שכרו כשכר המצוּוה שעשה, אלא פחות ממנו". ראו להלן בהערה 10, שהחזון הוא שנשים ילמדו הרבה תורה.