כפי שלמדנו (בהלכה ג), בימי חכמים היתה תוכנית לימודים שעל ידה יכלו הצעירים להקיף את כל יסודות התורה לקראת צאתם לחיי המעשה. עד גיל עשר למדו 'מקרא', עד חמש עשרה 'משנה' – הלכה למעשה, ועד עשרים 'תלמוד' – סברות ההלכה ומקורותיה.
בעקבות חורבן בית המקדש וביטול הסנהדרין – רבו הספקות והדעות, ובטלה הסמכות להכריע הלכה, והגלויות הלכו והתפזרו, עד שרבי יהודה הנשיא ובית דינו הגיעו למסקנה שמוכרחים להתיר לכתוב את התורה שבעל פה, כדי שתהיה מונחת לפני כל ישראל בכל מקום שהם. לשם כך סידר את כל ההלכות בששה סדרים. בעקבות חתימת המשנה, הלימוד התרחב. שכן בתחילה לימדו במסגרת המשנה בעיקר הלכה למעשה, ולאחר חתימתה, לימודה כלל גם דעות שלא נפסקו להלכה והלכות שאינן שכיחות.
כשלוש מאות שנה לאחר חתימת המשנה, נחתם התלמוד הבבלי, שבו הובאו הדיונים העמוקים של האמוראים סביב המשנה. כך גם לימוד התלמוד התרחב מאוד, שכן עד חתימת התלמוד, כל רב לימד את תלמידיו את הסבריו בלבד, ואילו בתלמוד נכללו דעות אמוראים רבים וסברותיהם, מעל ומעבר למה שהיה מקובל לפני כן. אבל עדיין, התלמידים הטובים ביותר יכלו להקיף את כל התורה עד צאתם לחיי המעשה.
במשך חמש מאות השנים שאחרי חתימת התלמוד נוספו פסקי הגאונים שהסיקו ממנו הלכה למעשה, ואז גם למוכשרים ביותר נעשה קשה מאוד להספיק ללמוד עד גיל עשרים את התלמוד עם פסקי ההלכה העולים ממנו. כדי להקל על הלומדים חיבר הרי"ף (ד'תשעג-ד'תתסג, 1013-1103) את ספרו, שנקרא 'תלמוד קטן', ובו העתיק רק את סוגיות התלמוד הנוגעות להלכה בזמן הגלות, עם הוספת פסקי ההלכה היוצאים מהן. כמה דורות אחריו כתב הרמב"ם (ד'תתצח-ד'תתקסה, 1138-1204), את ספרו הגדול 'משנה תורה' בסגנון המשנה, בו כלל את כל הלכות התורה, כולל ההלכות שנוהגות בזמן בית המקדש, עם תמצית טעמן ומקורן. אולם רוב ככל הרבנים סברו שאין להסתפק בספרו, הואיל ואינו מבאר בהרחבה את סברת ההלכה, והמשיכו להדריך את התלמידים ללמוד את התלמוד הבבלי. כאשר בפועל, כל תלמיד למד את התלמוד עם פירוש אחד או שניים, שאותם היה צריך להעתיק בכתב יד על נייר, שהיה יקר למדי. כך התלמידים המצטיינים הקיפו את התלמוד עם ההלכות היוצאות ממנו.
בהמשך תקופת הראשונים התרבו הפירושים והפסקים, עד שעל ידי לימוד פירוש אחד לא יכלו לדעת את כלל הסוגיה. לשם כך כתב הרא"ש (ה'י-ה'פח, 1250-1327), את ספרו על הש"ס, ובו סיכום דעות הגאונים והראשונים עד ימיו עם סברותיהם. כמו כן את ההלכה למעשה יכלו ללמוד מספר 'ארבעה טורים', שכתב בנו רבי יעקב.
עד סוף תקופת הראשונים עברו עוד יותר ממאתיים שנה. כדי לכלול את פסקי כלל הראשונים וטעמיהם, מספרד ומאשכנז, כתב רבי יוסף קארו (ה'רמח-ה'שלה, 1488-1575), את ספרו הגדול 'בית יוסף', כפירוש ל'ארבעה טורים'. ועוד כתב את ה'שולחן ערוך' כספר סיכום להלכות היוצאות מספרו הגדול. אמנם מחמת ריבוי הדעות והסברות, בספרי הרא"ש, הטור ו'בית יוסף', כלולות רק ההלכות הנוהגות בזמן הגלות. ועדיין, הספר 'בית יוסף' ארוך מאוד, וזולת מצטיינים במיוחד, אין תלמידי חכמים צעירים שמסוגלים להקיף את התלמוד, 'בית יוסף' ו'שולחן ערוך' ולזוכרם.
בחמש מאות השנים שעברו מאז, חוברו לתלמוד פירושים רבים, ועוד נכתבו ספרי שאלות ותשובות ופסקי הלכה רבים. וכן פסקי ההלכה נעשו ארוכים ומפורטים, שכן האחרונים נצרכו להתייחס גם לדברי הראשונים. עד שהספרות התורנית העומדת לפנינו מרובה פי אלף ויותר מהספרות שהיתה בתקופת הראשונים, והאתגר להקיף את כל יסודות התורה נעשה קשה יותר ויותר. לשם כך גדולי האחרונים כתבו ספרים שמבארים את מסקנת כלל הדיונים הלכה למעשה, כדוגמת 'חיי אדם', 'שולחן ערוך הרב' ו'ערוך השולחן', וזאת בנוסף לכל ספרי הפירושים על 'שולחן ערוך'.[5]
[5]. כתב הרמב"ם בהקדמת ספרו 'משנה תורה', שספרו נועד כדי שיהא "אדם קורא בתורה שבכתב תחילה, ואחר כך קורא בזה ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם". אמנם הראב"ד השיג עליו, ש"עזב דרך כל המחברים אשר היו לפניו, כי הם הביאו ראיה לדבריהם", וכך יכלו הלומדים לעיין ולבחון אם ראוי לפסוק כמותם. אולם נראה שהראב"ד אינו חולק על כך שצריך להקיף את כל התורה, אלא התנגד לכך שהלימוד בספרו של הרמב"ם יחליף את העיון בסוגיות. וכ"כ ר' משה מקוצי, מחבר 'ספר מצוות גדול', בהקדמתו ל'לאווין', שמגמתו לסכם בלשון בהירה את כל המצוות עם מקורן ועם הדעות העיקריות. והוסיף בהקדמתו ל'עשין', שכתב גם מצוות שאינן נוהגות בזמן הזה, כי מצווַת תלמוד תורה מחייבת להקיף את כל מצווֹת התורה. יותר ממאה שנה אחריו, כתב רבי יעקב בן הרא"ש בהקדמתו ל'ארבעה טורים', בפתיחת חלק אורח חיים, שהואיל ו"נשתבשו הסברות וגדלו המחלוקות ורבו הדעות", ואין בידי הלומדים הלכה פסוקה, התעורר ללבן ולאסוף את ההלכות ולסדרן. "ואין רצוני להאריך בראיות, אלא להביא דברים פסוקים, ובמקום שיש דעות שונות – אכתבם, ואכתוב אחרי כן מסקנת אדוני אבי הרא"ש ז"ל". בספרו כתב רק את ההלכות הנוגעות לזמן הגלות, וממילא רק בהן עוסק 'בית יוסף' ו'שולחן ערוך' שכתב רבי יוסף קארו כהרחבה לטור. ה'בית יוסף' נכתב עבור תלמידי חכמים, מפני שבעקבות התארכות הגלות התורה נעשתה "כתורות אין מספר, לסיבת רוב הספרים הנמצאים בביאור משפטיה ודיניה". ומריבוי הספרים הטובים נוצרו "ספק ומבוכה רבה", ואם ירצו הלומדים לעיין בשורש הדין מהגמרא, המפרשים והפוסקים, ילאו למצוא את הדרך, כי אין ספר שמאגד את כולם כסדרם. אמנם גם אחר כתיבת ה'בית יוסף', רבים המליצו להקיף את יסודות התורה על ידי לימוד הרי"ף או הרא"ש (ראו אורות התורה ט, ג; ובשם הגר"א מסרו ללמוד רא"ש).
בימי האחרונים התרחבו הבירורים והדעות, ונעשה קשה להקיף את כל ההלכות למעשה. לשם כך ביקש המגיד ממזריטש מרבי שניאור זלמן מלאדי (תקג-תקעג) לכתוב את ההלכות בטעמן, וזו מגמת חיבורו הנקרא 'שולחן ערוך הרב', כדי שכל ישראל יוכלו לקיים את חובת מצוות ידיעת התורה בהלכות הנוגעות למעשה (כמבואר בהקדמת בניו לשועה"ר). זאת גם היתה מגמת הרב אברהם דנציג (תקח-תקפא), מחותנו של הגר"א, בכתיבת חיבוריו 'חיי אדם' ו'חכמת אדם', כפי שכתב בהקדמתו: "כי עיקר הלימוד הוא הלכות פסוקות, ולזה טרחו ויגעו הראשונים בכל דור וחיברו ספרים כל אחד ואחד…". אלא שהואיל והלימוד התרחב בפירושים, דינים וספקות רבים, בני הדור הטרודים בפרנסתם מתקשים בהקפת לימוד ההלכה למעשה, לכן כתב בחיבורו "כל דין ודין בטעמו, אם הוא מן התורה מאיזה פסוק, ואם הוא דרבנן מאיזה טעם, ואם הוא מילי דחסידות או מנהג", וכל זה בלשון בהירה, כך שגם נערים יוכלו להבינה. זו גם היתה מגמתו של הרב יחיאל מיכל אפשטיין (תקפט-תרס), בחיבור ספרו 'ערוֹך השלחן' על ארבעת חלקי ה'שלחן ערוך'. וכפי שכתב בהקדמתו, שהואיל ורבו השו"תים והפירושים על שו"ע, עד שאין אפשרות ללומדים להקיפם, התעורר לכתוב את חיבורו שמסכם את כל הדעות בטעמן הלכה למעשה. ועוד הוסיף לכתוב את 'ערוך השלחן העתיד' על ההלכות שאינן נוהגות בגלות.