למרות שתוכן הלימוד התרחב והתעשר מאוד במשך הדורות, חובת המצווה ללמוד את כל יסודות התורה נותרה במקומה (כמבואר בהלכות ב-ג). לשם כך צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל עשרים יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו. כאשר את המצוות וההלכות שנוגעות למעשה ילמדו יותר בהרחבה ובפירוט, ועם יותר העמקה בטעמיהן, שכן הלימוד הנוגע למעשה קודם ללימוד שאינו נוגע למעשה. שנאמר (דברים ה, א): "וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם". בכלל זה צריך ללמוד את הלכות תפילה, סעודה וברכות, שבת וחגים. הלכות שבין אדם לחברו, כדוגמת ואהבת לרעך כמוך, איסור נזיקין, גניבה, שקר, לשון הרע, הלוואה, צדקה והשבת אבדה. הלכות כשרות על כל ענפיהן, בית כנסת, מזוזה, ציצית ותפילין, איסור עבודה זרה והמסתעף מכך. הלכות משפחה, כמו כיבוד הורים, נישואין, אבלות, טהרת המשפחה, החובות של בני הזוג זה לזה וחינוך הילדים. מצווֹת הכלל, כמו יישוב הארץ, מצוות הצבא, מעמד חוקי המדינה ותקנות הקהל. כמו כן, צריך ללמוד בקצרה את ההלכות שאינן נוגעות לחיי כל אדם, כדוגמת דיני ממונות וסכסוכים שבין אדם לחברו ובין איש לאשתו. וכן דינים שאינם נוהגים בזמן הזה, כדיני סנהדרין, מקדש וקרבנות, טומאה וטהרה. למרות שהחזון ברור, לצערנו חסרים ספרים שמסכמים באופן תמציתי את יסודות המצוות וההלכה מהמקרא והתלמוד, עם עיקרי סברות הראשונים והאחרונים עד ההלכה למעשה (זו הסיבה המרכזית לכתיבת סדרת 'פניני הלכה'). בנוסף לחובה ללמוד את יסודות המצווה וההלכה, חובה ללמוד תנ"ך ואת יסודות האמונה והמוסר (כמבואר בהלכה הבאה). כפי שיבואר בהמשך (בהלכה ט), את כל זה גם נשים חייבות ללמוד כגברים. בנוסף, חובה ללמד את הבנים 'תלמוד', כדי שירכשו את דרכי הלימוד, ויוכלו להמשיך להתעלות בלימוד התורה ובהבנתה במשך כל ימי חייהם.
לסיכום, המצווה המוטלת על ההורים היא לדאוג שילדיהם ילמדו את כל יסודות המצוות וההלכות עד סביבות גיל עשרים, ויגיעו לרמה שבה יוכלו להמשיך ללמוד בכוחות עצמם. שנאמר (דברים יא, יט): "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם". וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם – שיֵדעו את יסודות התורה, לְדַבֵּר בָּם – שיֵדעו ללמוד תלמוד בעצמם. מי שהוריו לא דאגו לכך, חייב להשלים זאת בעצמו (שועה"ר ת"ת א, ה-ז).
כך יוכלו הצעירים לצאת אל החיים כשהם מצוידים בידיעת ההלכה ובהשקפה הכללית של התורה על החיים, ויוכלו להיות שותפים ביישובו של עולם, להגן על העם והארץ ולהקים משפחה. בהמשך החיים, יקיימו את מצוות תלמוד תורה בשבתות ובחגים ובקביעת עיתים בימות החול (להלן ג, יב-יד), וכך ימשיכו להתגדל בתורה במקביל לניסיון החיים שירכשו, עד שיהיו תלמידי חכמים, וכפי הראוי לכל יהודי, שברבות השנים ייחשב תלמיד חכם.[7]
[7]. בזמן חכמים לא היתה שאלה מה המטרה העיקרית של הלימוד, שכן ברור שכאשר למדו תנ"ך, משנה (שהיתה הלכה) ותלמוד, למדו את כלל הרעיונות של התורה והדרכתה לחיים. גם כאשר תוכן הלימוד התרחב בימי הראשונים בספרי הלכה ועיון, היה ברור שהעיקר הוא ללמוד 'אליבא דהלכתא'. וכן מצינו שבימי הגמרא, כשהמצוות שבסדר זרעים וטהרות כבר לא היו מעשיות, למדו אותן באופן כללי בלבד, ובסדרים הנוגעים למעשה התעמקו, ועל כן רק עליהם יש גמרא (ב"מ קיד, ב; רש"י ותוס' שם). אולם בימי האחרונים, כאשר נתרבו הספרים והעיונים לאין קץ, נוצר צורך לחזור ולהגדיר שתכלית הלימוד אינה לשם עיון בלבד, אלא כדי להורות ללומד את דרך החיים בקיום התורה והמצוות, וכמשמעות שמה 'תורה' – לשון הוראה. וכן נאמר (דברים ד, יד): "וְאֹתִי צִוָּה ה' בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים, לַעֲשֹׂתְכֶם אֹתָם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ". ונאמר (שם ה, א): "וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם". ונאמר (יהושע א, ח): "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ, כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל". וכן נאמר בעוד פסוקים רבים. וכן מבואר במשנה (אבות ד, ה): "הלומד על מנת לעשות – מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות", הרי שהלימוד צריך להיות להלכה ולמעשה, כדי שיהיה על מנת לעשות. וכן עולה מדברי חכמים (קידושין מ, ב): "תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה". עוד אמרו (ברכות יז, א): "תכלית חכמה – תשובה ומעשים טובים". וכן למד הרמב"ם (ת"ת א, ג; כס"מ שם) את חובת לימוד התורה, מכך שללא לימוד לא ניתן לקיים את המצוות כראוי. כהמשך לכך, כתבו פוסקים רבים שיש להקדים לימוד שמכוּון להלכה למעשה (דרישה יו"ד רמו, ב; ט"ז ב; ש"ך ה. ראו להלן ג, 9). וכ"כ השל"ה (מסכת שבועות נר מצווה). וכ"כ ראשון לציון (לבעל האו"ח הקדוש, יו"ד רמו, א), שתחילה צריך ללמוד את ההלכות המעשיות, "ואחר שיֵדע דיני היהדות, אז נשאר לו לצאת ידי חובת וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה". וכ"כ ח"א בהקדמתו, "שעיקר לימוד התורה הוא לידע מצותיה בכל פרטיה", והוכיח זאת מכך שהרי"ף והרא"ש התמקדו בחיבוריהם בחלקים הנוגעים להלכה, הרי שהלימוד להלכה קודם לעיון בסוגיות שאינן מביאות לידי מעשה. וכיוון שבפועל רוב הלומדים אינם מקיפים את כל ההלכות, חיבר ספר קצר יחסית שמבאר אותן ביסודיות. וכ"כ שועה"ר (הל' ת"ת ב, א; ט) ומ"ב (קנה, ט). וזו היתה תכלית כתיבת 'שו"ע הרב', כמובא בהקדמת בני המחבר. וכ"כ רבי חיים מוולוז'ין בהקדמתו לביאור הגר"א לשו"ע, שעיקר לימוד הש"ס הוא כדי להגיע להלכה למעשה.