התפקיד הראשון במעלה של הכהנים והלוויים הוא בעבודת הקודש בבית המקדש. לכל משפחה היו שתי תורנויות של שבוע בכל שנה. עבודת המקדש והקורבנות היתה מוטלת על הכהנים, והלוויים סייעו להם בשני תפקידים: א) שמירה על כבוד המקדש על ידי הצבת שומרים בשעריו. ב) ליווי הקרבת קורבנות הציבור בשירה ובזמרה (רמב"ם כלי המקדש והעובדים בו ג, ב).
בשאר ימות השנה ישבו הכהנים והלוויים בכל רחבי הארץ (להלן ה), ולימדו תורה והורו הלכה ומשפט לישראל. וכפי שנאמר על שבט לוי (דברים לג, י): "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל". וכן נאמר (שם יז, ח-ט): "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט, בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע, דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ… וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם, וְדָרַשְׁתָּ, וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט". וכן אמר הנביא מלאכי (ב, ד-ז): "וִידַעְתֶּם כִּי שִׁלַּחְתִּי אֲלֵיכֶם אֵת הַמִּצְוָה הַזֹּאת, לִהְיוֹת בְּרִיתִי אֶת לֵוִי, אָמַר ה' צְבָאוֹת. בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם… תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ, וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו, בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן. כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ…".
בתפקידי החינוך, ההוראה, הפסיקה והמשפט שימשו כהנים ולוויים כאחד. אמנם דיני ההבדלה בין טומאה לטהרה ודיני נגעים – נמסרו לכהנים בלבד (ויקרא י, ח-יא; רש"י ויקרא יג, ב). בנוסף, הערכת שווי הקרקע שהוקדשה לשם פדיונה, או הערכת שוויו של אדם שנדר את ערכו להקדש, צריכה להיעשות בנוכחות כהן (משנה סנהדרין א, ג; רמב"ם ערכין וחרמין ח, ב).
תפקיד נוסף היה לכהנים, לברך בכל יום את ישראל באהבה במסגרת התפילה. האהבה היא היסוד של ברכת כהנים, ועל כן נוסח הברכה שהכהנים מברכים לפני כן: "אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצוונו לברך את עמו ישראל באהבה" (פנה"ל תפילה כ, ט).
כהמשך לכך, תפקידם של הכהנים היה להוסיף חסד ושלום בישראל, כדרכו של אהרן הכהן, שהיה "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות א, יב). סיפרו חכמים על אהרן הכהן, שהיה יודע להשלים בין אדם לחברו ובין איש לאשתו, וכמה אלפים נקראו 'אהרן' על שמו, שאלמלא אהרן – לא היו באים לעולם, שהיה משכין שלום בין איש לאשתו, ועל ידי כך חזרו ונזדווגו (אבות דרבי נתן יב).
בנוסף לתפקיד הלוויים לשמש כמחנכים, מורי הלכה ושופטים, הם גם היו השוטרים. וכפי שאמרו חכמים (יבמות פו, ב): "בתחילה (בימי בית המקדש הראשון) לא היו מעמידים שוטרים אלא מן הלוויים", שנאמר (דברי הימים ב' יט, יא): "וְשֹׁטְרִים הַלְוִיִּם לִפְנֵיכֶם". השוטרים הם שאכפו את החוק, שנאמר (דברים טז, יח): "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹוהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ, וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק". אמרו חכמים: "אם יש שוטרים – יש שופטים, אם אין שוטרים – אין שופטים" (פסיקתא זוטרתא שם). שכן השוטרים אוכפים את החוקים ואת פסקי הדין של השופטים.
נמצא שהאחריות הכוללת לקיום התורה בישראל, הוטלה על בני שבט לוי, שהיו אחראים על חינוך הילדים הקטנים והגדולים, על קביעת שיעורים למבוגרים, על הוראת ההלכה וקיום המשפט. הם גם עסקו בהשכנת שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו ובהענקת סעד נפשי לנזקקים. הם גם העמידו שוטרים שאכפו את החוק והמשפט, וגם עסקו בשיקום רוצחים ופושעים. על גבי הבסיס המוצק הזה, ישראלים שהקדישו את עצמם לתורה, הוסיפו נדבך חשוב להגדלת התורה ולהאדרתה, בפסיקה, בחינוך, במשפט ובהעשרת חיי החברה בכל התחומים שבהם עסקו בני שבט לוי (ראו פנה"ל כשרות ז, ג).