מכיוון שמצוות 'מעשר כספים' מהווה המשך למתנות שניתנו לכהנים וללוויים, מגמתה העיקרית להחזיק את מלמדי התורה בישראל. וכפי שאמרו חכמים: "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל (דברים יד, כב), אמר רבי אבא בר כהנא: רמז לסוחרים ולמפרשי ימים, שיהיו מוציאים אחד מעשרה לעמלי תורה" (פסיקתא דרב כהנא יא; תנחומא ראה יז). וכן מסופר בתלמוד הירושלמי (מעשר שני ה, ג), על רבי יונה, שהיה נותן את מעשרותיו לרבי אחא בר עולא, משום שהיה עוסק בתורה. וסמך הנהגתו על הפסוק (דבה"י ב' לא, ד): "וַיֹּאמֶר לָעָם, לְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַיִם, לָתֵת מְנָת הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם, לְמַעַן יֶחֶזְקוּ בְּתוֹרַת ה'". בתחילה השתמשו ב'מעשר כספים' להחזקת מורים לילדים, שכן הרבנים הגדולים התפרנסו מעמל כפיהם (לעיל ג, ח). אולם במשך הדורות, ככל שתוכן הלימוד התרחב, הוצרכו להחזיק גם את רבני המקומות ובתי הכנסת, ואת הר"מים שמלמדים תורה בישיבות (כמבואר בהערה). אמנם למי שפרנסתו מסודרת מתקציב ממשלתי, כגון רבנים רשמיים ומורים עד גילאי שמונה עשרה, אין צורך להוסיף תשלום על משכורתם מכספי 'מעשר כספים', אלא אם כן משכורתם דחוקה והם מוסיפים שעות מעבר לחובת תפקידם.
עוד מגמה יש למעשר כספים: להחזיק עניים, וכדרך שציוותה התורה להפריש מעשר עני בשנתיים מתוך שבע שנות מחזור השמיטה, ולהשאיר לעניים לקט, שכחה ופאה בכל השנים.
כפי שלמדנו, הפרשת מעשר היא מידה בינונית, ומידה טובה להפריש חומש (שו"ע יו"ד רמט, א; ראו לעיל הערה 2). וכיוון שלעיתים צרכי לומדי התורה והעניים מרובים, אמרו חכמים: "המבזבז – אל יבזבז יותר מחומש, שמא יצטרך לבריות" (כתובות נ, א).
כאשר יש צורך לתרום גם לעניים דחוקים וגם ללומדי תורה, יש להקדים את העניים, כי לומדי התורה יכולים לצאת ולהתפרנס. כלומר, במצב רגיל, רוב המעשר צריך להיות מופנה להחזקת לומדי תורה ומלמדיה, שמדריכים את העם בדרכי התורה והמצוות, המוסר ודרך ארץ. וכדרך שרוב התרומות והמעשרות ושאר המתנות היו מיועדות לכהנים וללוויים, מלמדי התורה, ורק מיעוטן לעניים. אולם כאשר ישנם עניים רבים, נותנים להם את רוב מעשר הכספים, ואזי הוא תחליף למעשר עני, לקט, שכחה, פאה וצדקה (עי' אהבת חסד ח"ב יט, א).
אפשר לומר, שבמצב המתוקן עיקר ה'מעשר כספים' משמש כ'רפואה מונעת', שנועדה להרחיב את שורות מלמדי התורה, כדי שידריכו את העם לתורה ודרך ארץ, וכך ערך העבודה וערך התכנון הכלכלי הנכון יהיו נחלת הכלל. הנערים ילמדו מקצוע שיוכלו להתפרנס ממנו, האנשים יעבדו ביושר, בחריצות ובמקצועיות, ואף ייתנו מעשר כספים שיאפשר את המשך קיום התורה בישראל בצורה בריאה. כך תרבה הברכה ולא יהיו עניים רבים, ומעט צדקות יספיקו להם. אולם כאשר ה'רפואה המונעת' לא הצליחה, כלומר, לומדי התורה לא חינכו כראוי את הציבור לעבוד בחריצות ולפתח את הכלכלה, העוני מתרחב בישראל, וצריך לתת את רוב המעשר ל'חולים' עצמם, כלומר לעניים, לחולים ולשאר נזקקים.[3]
[3]. בימי התנאים והאמוראים, מלמדי התינוקות קיבלו שכר, שכן עבודתם נמשכה רוב שעות היום, ואם לא היו מקבלים שכר לא היו יכולים ללמד את הילדים. אולם הרבנים הגדולים, כל עוד לא שימשו בתפקיד ציבורי-מנהיגותי, עבדו לפרנסתם, וכפי שלמדנו לעיל ג, ח. וזאת משום שלימודם היה בתנ"ך, משניות, ברייתות ומימרות בלבד, והעבודה היתה פשוטה, כדוגמת חריש וקציר, כך שיכלו תוך כדי עבודתם, לשנן משניות ומימרות ולעיין בהן, ואחר שסיימו את עבודתם היו מלמדים את תלמידיהם. אולם במהלך הדורות תוכן הלימוד התרחב לאין שיעור (לעיל ב, ה), ותלמידי חכמים הוצרכו להקדיש את כל שעות היום ללימוד דברי התלמוד, הגאונים והראשונים, וכן דברי האגדה והמחשבה. ועל כן הוסכם שהציבור חייב לפרנס את הרבנים כדי שיתפנו ממלאכתם, ויוכלו ללמוד וללמד, וכך יהיו בישראל רבנים ברמה הראויה. ואמנם הרמב"ם יצא כנגד זה בחריפות, כמבואר למעלה (הלכה ה), אולם רוב ככל הרבנים כתבו, שאין אפשרות לקיים בישראל תלמידי חכמים בלא שהציבור יפרנס אותם (תשב"ץ, הביאוהו הב"י והרמ"א יו"ד רמו, כא). יתר על כן, הורו גדולי האחרונים, שאין לרב מרביץ תורה, שתלמידים מבקשים ללמוד ממנו, להדר להתפרנס ממלאכתו. ואם יעדיף להתפרנס ממלאכתו על חשבון הלימוד עם התלמידים – עוון בידו (ש"ך יו"ד רמו, כ, בשם מהרש"ל וב"ח). במדינת ישראל, שכר המורים מוסדר על ידי המדינה. נמצא שעיקר מעשר הכספים מיועד להחזקת ישיבות, רבני בית כנסת ולימוד תורה משלים מעבר למסגרות הממוסדות. אך אין ראוי לתרום מעשר כספים למוסדות חינוך לילדים ונערים שאינם מתוקצבים על ידי המדינה, הואיל ויכלו להסדיר את החינוך במסגרת הממוסדת, ואין לתרום עבור קיום מערכת פרטית מיותרת, ובמיוחד כשיש צרכים חשובים בהרבה.