אחר שלמדנו שעיקר מעשר הכספים מיועד למלמדי תורה, עדיין נותרה השאלה: האם מותר גם לבחורים ולאברכים הלומדים בישיבות להתפרנס מתרומות מעשר כספים?
משתי סיבות הרמב"ם התנגד בחריפות רבה ללומדי התורה שמתפרנסים מהציבור: א) לימוד התורה צריך להיות לשמה, כדי לדעת את דבר ה', ולא כדי לקבל עבורו כסף או טובת הנאה. ב) יש בזה חילול השם. וכך כתב (תלמוד תורה ג, י): "כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה – הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכיבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים: כל הנהנה מדברי תורה – נטל חייו מן העולם, ועוד ציוו ואמרו: אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן. ועוד ציוו ואמרו: אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות, וכל תורה שאין עמה מלאכה – סופה בטלה, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות" (ראו גם פיה"מ לאבות ד, ה).
ואף שהרמב"ם הוא עמוד ההוראה, למעשה הורו גדולי הרבנים שמותר לכתחילה הן למלמדי תורה (כפי שמבואר בהלכה הקודמת), והן ללומדים על מנת להיות מחנכים או רבנים, להתפרנס מהציבור. לגבי מלמדי התורה, שכן גם בימי חכמים בעלי תפקידים התפרנסו מן הציבור, ולפני כן הכהנים והלוויים שלימדו תורה, התפרנסו מהתרומות והמעשרות. וכן לגבי התלמידים הלומדים להיות מחנכים ורבנים, כיוון שהדורות התמעטו, ותוכן הלימוד התרבה מאוד, אי אפשר לגדל תלמידי חכמים בעלי רמה סבירה בלא שישקיעו את עיקר יומם בלימוד התורה. ואם הציבור לא יממן את לימודיהם, לא יהיו לישראל תלמידי חכמים שילמדו תורה ויורו הלכה בדור הבא. לפיכך, כשם שמעשר כספים נועד להחזיק את מלמדי התורה בישיבות, כך הוא נועד להחזיק את הלומדים על מנת ללמד (תשב"ץ א, קמב-קמח; כסף משנה ת"ת שם; מהרש"ל וש"ך יו"ד רמו, כ; דבר שמואל קלח; באו"ה רלא, 'בכל דרכיך', ועוד רבים).
בדורנו התעוררה בעיה נוספת: רבים מבני הנוער אינם מגיעים לרמה תורנית שתספיק כדי להדריך את חייהם לאורה של תורה. וכיוון שכל ישראל צריכים לחיות חיי תורה, ישנו צורך גדול לאפשר לצעירים ללמוד שנים אחדות בישיבה לפני שיֵצאו לחיי המעשה. וכן ישנם בעלי תשובה שצריכים לרכוש ידע בסיסי בתורה, ולשם כך עליהם להשקיע כשנה או שנתיים בלימוד התורה. וגם להם אפשר להתיר לקבל מלגה למשך זמן זה, כדי שילמדו את יסודות האמונה וההלכה. ואף לשם כך ראוי לתרום את כספי מעשר הכספים (ראו להלן ז, ז; י).
אבל לאחר שהבחור או בעל התשובה קיבל את הבסיס הנדרש, אסור לו להתפרנס מלימוד תורה, כדברי הרמב"ם והסכמת הפוסקים, ועליו ללמוד מקצוע שיוכל להתפרנס ממנו. שכן מעבר לקניית הבסיס לשמירת התורה והמצוות, רק מי שמתאים להיות מורה או רב, רשאי להתפרנס מכספי הציבור או מצדקה כדי ללמוד עוד כמה שנים, על מנת להתכונן כפי הנצרך לשליחותו המקודשת. אבל לשאר הלומדים אין היתר להתפרנס מתורה, ואין לתרום עבור לימודם מעשר כספים. גם המציאות מורה, שככל שישנם יותר לומדי תורה שהציבור אינו נזקק להם כמורים ורבנים, והם מתפרנסים מקצבאות, מתרומות או מצדקות – גדל חילול השם, כדברי הרמב"ם.[4]
[4]. כאשר אדם עשיר חפץ מיוזמתו לפרנס לומדי תורה, אף שאינם לומדים על מנת ללמד, מותר להם לקבל את פרנסתם ממנו וללמוד תורה, ואין הם נחשבים כמתפרנסים מן הצדקה, הואיל ואינם מתפרנסים מהצדקה ותקציבי רווחה (ראשון לציון רמו, כא). אך אין זה מנהג חסידות, כמבואר לעיל ג, ז, על פי דברי חכמים (ברכות ח, א), שגדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמיים. וכן למדנו, שעיקר מעלת הלימוד היא על מנת ללמד (אבות ד, ה). מעבר לכך, אם אין מדובר בקרוב משפחה או חבר קרוב, עדיף לעשיר לתרום לישיבות שמגדלים בהן תלמידי חכמים שיְלַמְדו תורה לישראל.