א – שבת מנוחה – השלמת הבריאה

פורסם בקטגוריה פרק א - פתיחה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/plus/01-01-01/

א,א – בריאת מנוחה

ברא"ר י, ט: "ומה נברא בו לאחר ששבת (שכן משמע שלאחר ששבת ברא 'לעשות' – עץ יוסף ומהרז"ו), שאנן, ונחת, שלוה, והשקט. רבי לוי בשם ר' יוסי ב"ר נהוראי: כל זמן שהיו ידי קוניהם ממשמשין בהם היו מותחים והולכין כיון שנחו ידי קוניהם מהן ניתן להם נחה, וינח לעולמו ביום השביעי".

מכילתא דרבי ישמעאל יתרו (מסכתא דבחדש פרשה ז): "וינח ביום השביעי. וכי יש לפניו יגיעה, והלא כבר נאמר (ישעיה מ, כח): לא ייעף ולא ייגע, ואומר (ישעיה מ, כט): נותן ליעף כח, ואומר (תהלים לג, ו): בדבר ה' שמים נעשו; ומה תלמוד לומר: וינח, אלא כביכול הכתיב על עצמו שברא את עולמו בששה ימים ונח בשביעי; והרי דברים קל וחומר, מי שאין לפניו יגיעה הכתיב על עצמו שברא עולמו בששה ונח בשביעי, אדם שנאמר בו (איוב ה, ז): אדם לעמל יולד, על אחת כמה וכמה".

א,ב – השלמת העולם – מהר"ל תפארת ישראל פרק מ'

"ואם תאמר, ולמה באה ההוראה על שהוא יתברך פועל הכל במה שינוח ביום השביעי, אדרבא, יש לעשות מלאכה כל ששה ימים, וזה יהיה הוראה כי הוא יתברך פעל הנמצאים בששת ימים. ואין זה קשיא, כי ההוראה היא בשבת להודיע כי הוא יתברך פעל הכל והשלים הכל. וזה, כי גם השמים הם פועלים, אבל אין מנוח להם. וזה כי אין בפעולתם ההשלמה, ומאחר שאין בפעולתם ההשלמה, אין כאן שביתה והפסק, כי השביתה וההפסק מורה על ההשלמה. אבל השם יתברך, כיון ששבת, יש בפעולתו ההשלמה. ולפיכך השם יתברך אשר שבת ביום השביעי מכל מלאכתו, מורה דבר זה שמלאכתו בשלמות, ואין עוד חסרון. וכיון שאין חסר דבר, שייך בזה שביתה.

ובאולי אם יתמה האדם, איך שייך אצל השם יתברך מנוח, והוא לא ייעף ולא ייגע. אמרו במכילתא (שמות כ, יא)… אלא כביכול הכתיב הכתוב מנוחה לעצמו… דע כי כל פועל אשר יפעל בזמן, שייך אצלו בסוף פעלו מנוחה. שכיוון שהיה עיף ויגע מלפעול הכל בלא זמן, והיה צריך זמן אל פעולתו, הנה גם כן כשכלה הפעולה שייך בזה לומר "וינח ביום השביעי". אמנם מה שהיה השם יתברך פועל העולם בזמן, הוא מצד המקבל. כי איך אפשר שתקבל האדמה הבריאה שלה בעצמה והוצאתה הצמחים כאחד. וסדר הבריאה כך הוא, שהארץ תוציא צמחים. וכן כל הדברים. ולכך היה צריך המשך זמן אל בריאת העולם. וכמו שהזמן אשר היה לבריאה הוא מצד המקבל, כך המנוחה והשביתה גם כן היא מצד המקבל. וכאילו אמר מה שהיה השם יתברך פועל בזמן מפני המקבל, שהמקבל עיף ויגע לקבל הכל כאחד. ולדבר זה היה הנחה ביום השביעי.

וכן אמרו במדרש (ברא"ר י, ט): וינח ביום השביעי, וינח לעולמו ביום השביעי. כל זמן שהיו ידי קוניהן ממשמשין בהם, היו נמתחין והולכים. כיון שנחו ידי קוניהם, ניתן להם הנחה. הרי שפירשו 'וינח ביום השביעי' שהיה מניח לעולמו ביום השביעי, וזה שהכתיב מנוחה לעצמו. כלומר שהכתיב על עצמו מנוחה מפני המקבל…". וממשיך לבאר שזהו שאמרו (ברא"ר י, ט): "וישבות מכל מלאכתו, לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, אלא להיפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעמל וביגיעה". וכפי שאמרו לגבי עשרה מאמרות שנברא בהם העולם, והלא יכל לבוראם במאמר אחד (אבות ה, א), אלא כדי להיפרע מהרשעים ולתת שכר טוב לצדיקים.

א,ג – המשך הסבר מערבי נחל

ערבי נחל[1] (בראשית דרוש ה): "דבר אחר, מה היה העולם חסר, מנוחה, בא שבת בא מנוחה, כלתה ונגמרה המלאכה. והקשו המפרשים, איך שייך מלאכה על המנוחה, שאינה אלא העדר מלאכה. ופירשו כי בהיות ששת ימים עשה ה' כל הנמצאים, ממילא הושם בטבע כל הנמצאים כח המלאכה והיגיעה, והיה מטבעם בל ינוחו אפילו רגע, כי אי אפשר להשתנות מטבעם שהושם בבריאתם, והיו ממילא כולם מרובי היגיעה, ובבוא שבת הושם בכל הנמצאים גם כח המנוחה, ועל ידי זה אפשר לעולם להתקיים, כי אפשר להם בטבעם שינוחו מיגיעתם. כי שבת היא הנקודה האמצעית מכל ימות החול, כמו הנקודה מרכז העיגול, שכל העיגול צריך לנקודה, והיא אינה צריכה לכל העיגול, כך הענין זה, כח העשיה והיגיעה שהושם בטבעם ע"י ימות המעשה צריכים כולם לשבת, שע"י הטבע שהושם בהם ע"י יום השבת ינוחו, וכל יגע לא יתקיים בלתי מנוחה. אבל השבת, אין צריך להם, כי כבר אפשר לנמצא להתקיים אם ינוח תדיר. ולכן כמו שמציאות המלאכה והיגיעה נקרא מלאכה, שהושם כח עשיה בנמצאים, כך מציאות המנוחה נקרא מלאכה, שהוא מציאות חדש הושם בטבע הנמצאים, שיהיה להם מציאות מנוחה".

א,ד – מהשל"ה – המנוחה היא בעוה"ז והתעלות בעוה"ב

של"ה תולדות אדם בית חכמה (תניינא): "זהו סוד מה שפירש רש"י (בראשית ב, ב) על פי רבותינו ז"ל (בראשית רבה פ"י ס"ט) מה היה העולם חסר מנוחה, כשבא שבת בא מנוחה. וקשה, איך שייך בריאה אמנוחה, כי המנוחה היא היפך הפעולה. אלא מנוחה זו היא עולם הבא, ואמרו רבותינו ז"ל (ברכות סד, א) צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר (תהלים פד, ח) 'ילכו מחיל אל חיל'".

א,ה – שאין מביאים קרבן ומילה בלא שבת

למדנו שהשבת משלימה את הבריאה גם מכך שאין מקריבים לקרבן בהמה שאינה בת שמונה ימים לפחות, שנאמר (ויקרא כב, כז): "שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַה'". וכן ברית המילה ביום השמיני, כדי שקודם יעבור התינוק את השבת ומתוך כך יגיע לברית. וכפי שאמרו חכמים (ויקרא רבה כז, י): "דבר אחר: והיה ז' ימים תחת אמו. ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר: משל למלך שנכנס למדינה וגזר ואמר כל אכסנין שיש כאן לא יראו פני עד שיראו פני המטרונא תחלה, כך אמר הקב"ה לא תביאו לפני קרבן עד שתעבור עליו שבת, שאין ז' ימים בלא שבת, ואין מילה בלא שבת, הדא הוא דכתיב: ומיום השמיני והלאה ירצה".

א,ו – שמחת השלמת העולם והמנוחה

תנחומא (ורשא, בראשית ב): "שאילתא דמחייבין בית ישראל למינח ביומא דשבתא, דכד ברייה הקדוש ברוך הוא לעלמיה ברייה בשיתא יומין ונח ביומא דשבתא ברכיה וקדשיה, כמאן דבנא ביתא וגמר לעבידתיה ועביד יומא טבא…".

א,ז – כלה וחותם – ברכה וקדושה

בראשית רבה (וילנא) י, ט: "גניבא ורבנן, גניבא אמר: משל למלך שעשה לו חופה וציירה וכיירה, ומה היתה חסרה? כלה שתכנס לתוכה. כך מה היה העולם חסר – שבת. רבנן אמרי: משל למלך שעשו לו טבעת, מה היתה חסירה? חותם. כך מה היה העולם חסר – שבת".

ועיין במהר"ל תפארת ישראל מ', שביאר דבריהם, שהכלה היא ברכה, והחותם הוא כמו מלכה, שהיא מובדלת משאר העם והיא מבטאת את צד הקודש. והדברים קשורים למבואר להלן בהלכה ו' על ברכה וקדושה.


[1].לר' דוד שלמה אייבשיץ (תקטו-תקעד), בעל לבושי שרד בהלכה. עלה לצפת בשנת תקס"ח.

פורסם בקטגוריה פרק א - פתיחה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן