ד – השריית בגדים בנוזלים

פורסם בקטגוריה פרק יג - מלאכות הבגד. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

ד,א – הערה 2 – האם הרטבת בגד נקי אסורה

זבחים צד, ב: "בגד שרייתו זהו כיבוסו, ואזדא רבא לטעמיה, דאמר רבא: זרק סודר למים חייב". וכן למדנו משבת קמב, ב. אלא שנחלקו הראשונים אם מותר להשרות בגד נקי במים. מכמה מקומות בתלמוד משמע שמותר להרטיב בגדים. בביצה (יח, א) מבואר שנידה שאין לה אלא בגד אחד, וזמן טבילתה נפל בשבת, יכולה להערים ולטבול עם בגדה, וכך הבגד ייטהר. ביומא עז, ב: "תנו רבנן: ההולך להקביל פני אביו או פני רבו או פני מי שגדול ממנו, עובר עד צוארו במים ואינו חושש". בשבת קכ, א: "אמר רב יהודה אמר רב: טלית שאחז בה האור מצד אחד, נותנין עליה מים מצד אחר, ואם כבתה כבתה". וכ"כ התרומה (סי' רמד), אור זרוע (ח"ב נט), והרא"ש יומא ח, ד. וכך משמע מהרמב"ם (שבת יב, ו). וכ"כ סמ"ג, וסמ"ק. והוסיף הרא"ש, שאפילו אם הבגד הושחר מרוב שימוש, כל זמן שאין בו כתם, אין בהשרייתו איסור. ע"כ. אבל אם כוונתו לנקות את הבגד, אסור (תרומה רמד, והובא במ"ב שב, מו).

לעומתם, יש שלמדו מפשט הגמרא בזבחים שאסור להשרות במים כל בגד, וכך דעת הרשב"ם (תוס' שבת קכ, א), היראים כמובא בהגהות מרדכי (שבת קטו, ב, תס"א) והטור (סי' שיט). ומה שהתירו בנידה ובמהלך בדרך להרטיב בגד במים הוא כדרך טינוף. ומה שאמרו לתת מים במקרה של שריפה, הכוונה ליד הטלית ולא עליה.

ומשו"ע משמע שהחמיר, שכן כתב (שלד, כד) לעניין שריפה כדעה השנייה, שלא יתן מים על הטלית אלא בצידה. וכך משמע מסי' שיט, יא, שאין לסנן מים בסודר. וכ"כ תוספת שבת (שב, לא), מאמ"ר, שועה"ר, באור הגר"א, באו"ה שב, ט, 'שיש'. אולם המ"א (שיט, יא), דייק משו"ע (שב, ט), שהתיר. ובמקום שאסר אינו מפני שהשרייה אסורה אלא מפני החשש שמא יסחט. וכ"כ נשמת אדם (כב, א). ועיין במנוחת אהבה ח"ב יב, 9.

להלכה כתב בשועה"ר (שב, כא) שיש להחמיר הואיל והוא ספק דאורייתא. ובאר שאין לומר שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה שאיסורה מדרבנן, הואיל ומה שהבגד מתלבן הוא ודאי נוח לו, אף על פי שאינו מתכוון לכך. וכ"כ בבאו"ה (שב, ט, 'שיש'), שאף שדעת רוב הראשונים כדעה המקילה, יש לחוש ולהחמיר באיסור תורה. וכ"כ בכה"ח שב, עד, ובמנוחת אהבה (ח"ב יב, ג). ובילקוט יוסף (שב, יט) כתב שהעיקר כדעת המקילים, ואף שיתכן ומרן מחמיר, מ"מ הוראותיו התקבלו כשדבריו ברורים לחומרא, ולא כאשר אינם מבוארים וניתן לפרשם להיפך. וסיים שהמחמיר תבא עליו ברכה.

ולמעשה יש להחמיר, אולם נראה שאם הבגד יצא מן הכביסה והוא נקי לגמרי, גם למחמירים האיסור לכל היותר דרבנן. שהרי אין כל תועלת בהשרייתו. וכ"כ אבני נזר או"ח קנט, י. וכך משמע ממרן הרב קוק באורח משפט סימן עד. ואף שנראה משועה"ר (שב, כא) שלדעתו המחמירים יחמירו גם כשהבגד נקי מאוד. נראה שהכוונה נקי יחסית. ויש להוסיף שבעבר, כשלא היו מכבסים תדיר במכונות כביסה, מן הסתם הבגדים היו פחות נקיים, ואולי סברו המחמירים, שבכל בגד נקי שרייתו זהו כיבוסו, שכן ההשריה מועילה במשהו. אבל היום, אין השריה מועילה כלל לבגד רגיל שיצא ממכונת הכביסה.

ד,ב – כשרגילים להרטיב את הבד לצורך אחר

מצינו בגמ' (שבת קלט, ב) שמותר להרטיב בד כדי לסנן מים. ומזה למדו כמה פוסקים, שבגד שרגילים להרטיב רק לצורך אחר, כמו משמרת, והוא נקי, גם המחמירים יודו שמותר, כ"כ הטור שיט, י; לבוש י; תוספת שבת יט. אמנם למ"א שיט, יא, לדעה המחמירה יהיה אסור (והשו"ע מיקל כי סובר כמקילים). ובבאו"ה שיט, י, 'משום' היקל.

בד נקי שרוצים להרטיבו לצורך אחר, כתב א"ר שיט, כז, שמותר להרטיבו במעט מים מכיוון שאינו מתכוון לכיבוס. ובמ"ב שיט, נט, סמך על דעתו בשעת הדחק. ועיין בבאו"ה שב, י, 'דלא'.

ד,ג – הרטבת מטלית במעט מים כדי לנקות שולחן

כתב במנוחת אהבה ח"ב יב, ו, שהרוצה לנקות שולחן או פנים של תינוק, רשאי להרטיב במעט מים מטלית נקייה שרגילים להרטיבה לצורך ניקיון, אבל אם היא מלוכלכת אסור. וכן יקפיד לנגב בנחת ולא להרטיבה בהרבה מים, שלא יגיע לידי סחיטה. ויסוד דבריו בשו"ע שפסק לאסור להרטיב בגד נקי (שלד, כד), ואע"פ כן התיר להרטיב מפה כדי לשתות דרכה מים ללא תולעים (שיט, טז), ולהרטיב משמרת כדי לסנן מים (שיט, י). הרי שהתיר להרטיב בגדים שרגילים להרטיבם ואין מקפידים על ליבונם. ע"כ. אמנם כבר למדנו שלדעת מ"א שיט, יא, השו"ע סובר כדעת המקילים להרטיב בגד נקי, ולכן התיר בדברים הללו, וממילא לדעת המחמירים יהיה אסור. וכן מצינו במ"ב (באו"ה שיט, י), שדווקא במשמרת התיר לכתחילה לסנן מים, כי תפקידה רק לסנן ואין כוונתו לכבסה. אבל לגבי סינון תולעים במפית, לא היקל אלא בשעת הדחק (מ"ב שיט, נט). וממילא גם לגבי מטלית שלפעמים  מרטיבים כדי לנקות אותה עצמה, לא יקל אלא בשעת הדחק. ולמעשה אף שהמיקל יש לו על מה לסמוך, נראה להחמיר, הן מפני חשש כיבוס בעת ההרטבה, וכן יש לחוש שמא יבוא מתוך כך לסוחטה כדי לנקותה.

אבל מטפחת נייר שנועדה לשימוש חד פעמי, אין בה כיבוס, ולכן מותר להרטיבה במעט מים. אבל אם ירצה לסחוט את המים כדי שיזובו על מקום שרוצה לנקות, יש בזה איסור דש מדרבנן.

ד,ד – ניגוב ידיים במגבת וניגוב מים שנפלו על השולחן

שבת קמז, ב: "תנו רבנן: מסתפג אדם באלונטית ומניחה בחלון, ולא ימסרנה לאוליירין מפני שחשודים על אותו דבר" (סחיטת המגבת). ומכאן שמותר להרטיב את המגבת תוך כדי ההתנגבות כי אינה דרך כיבוס אלא דרך לכלוך. וכך כתב ר"ת בספר הישר, והובאו דבריו בתוס' שבת קיא, ב. וכ"כ הרא"ש והתרומה. וכ"כ הסמ"ג (משום שיש שם מעט מים בלבד, ואינו מתכוון ללבן). וכ"כ הרמ"א שב, י.

אמנם כתבו בהגהות מימוניות (לפרק כב) והמרדכי, שמהר"ם מרוטנבורג היה נוהג לנגב ידיו בכוח זו בזו, ומסיר המים מעליו כפי יכלתו, ואח"כ מקנחם במפה או בבגד, משום דבמים מרובים לא אמרינן שזה דרך לכלוך, ואיננו יודעים כמה הם מים מרובים. וכ"כ בשיבולי הלקט (סי' קט) בשם ספר היראים (סי' רעד). וכך משמע מהטור.

למעשה כתב בשו"ע שב, י: "הרוחץ ידיו, טוב לנגבם בכוח זו בזו ולהסיר מהם המים כפי יכולתו קודם שיקנחם במפה". הרי שכתב זאת כחומרה אבל לא כדעה שחייבים לחשוש לה. והרמ"א כתב על זה: "ויש שכתבו שאין לחוש לזה… וכן נוהגין".

ולפי זה מותר לנגב במגבת מים שנפלו על השולחן בשבת, וכן מותר לנגב במגבת או סמרטוט מים שנפלו על הרצפה, משום שאין זה דרך ליבון אלא דרך לכלוך. ובתנאי שלא יגיע לחשש סחיטה.

ובבאו"ה (שב, י, 'דלא') כתב בשם הפמ"ג, שאפילו אם היה לכלוך על המגבת, מותר לנגב בה, מפני שהניגוב דרך לכלוך. (אמנם בבאו"ה שב, ט, 'שאין' כתב בשם פמ"ג ועולת תמיד, שלפי דעת הרא"ש ודעימיה, שמותר להרטיב בגד נקי, זה טעם ההיתר להתנגב, וממילא כאשר המגבת מלוכלכת – אסור. אלא שסיכם שיש לפקפק בזה, משמע עיקר דעתו שמותר לנגב אף במגבת מלוכלת, וכ"כ בשש"כ טו, הערה ט).

פורסם בקטגוריה פרק יג - מלאכות הבגד. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן