יא – גבינה, לבן וגלידה דינם כאוכל

פורסם בקטגוריה פרק י - ברכה אחרונה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

יא,א – לבן וגבינה

כתבתי בהלכה ובהערה 13, שכל שאינו ניגר כנוזל אלא לועטים אותו בלשון דינו כאוכל לשיעור ברכה אחרונה. ואמנם לדעת יבי"א ח"ה יח (בסוף התשובה), וח"ח כה, ו, דין גלידה ולבן וגבינה כמשקה, כי אין לועסים אותם. וי"א שהואיל ובאו מנוזלים, דינם כנוזלים (דעתם הובאה בשעה"ב יד, הערות י-יא). ויש שחילקו בין נוזלים קפואים, כקרטיב, שנחשבים תמיד כמשקים, הואיל ואם יעמדו בחוץ יחזרו להיות נוזליים, לבין גלידה שיש בה חלב, שאז יש בה צד של אוכל, שכן החלב כשהוא מתגבש נעשה אוכל. וכ"כ אול"צ ח"ב, יד, יח; ובצל החכמה ח"ג קיד; ספר ותן ברכה בשם הגרשז"א.

ובאול"צ (ח"ב יב, יב; יד, יח), הוסיף וכתב, שאם לועטים את המאכל, אבל הוא נוזלים שקפאו, כדוגמת קרטיב, אזי לגבי שיעור ברכה אחרונה, כיוון שהם בפועל קפואים, שיעורם בכזית, אבל כיוון שהם נמסים בפה, הרי הם כשתייה לעניין שצריך לסיימם במשך זמן של שתיית רביעית. והיינו שיאכל כשלושים סמ"ק בבת אחת. וכך כתב לעניין איסורים בשו"ת רדב"ז אלף תקיח, שאין התאמה בין הדין של צורת האוכל לכמות האוכל, שאם הוא קשה שיעורו בכזית, וכיוון שצורת האכילה דומה לשתייה, שהאוכל נמס, הרי ששיעורו בזמן של שתיית רביעית. וכ"כ בנשמת אברהם תריב, ואמנם ציין שם שהגרשז"א חולק על זה.

אולם דעת רובם המכריע של הפוסקים, שכאשר לועטים את המאכל, דינו כמאכל לכל דבר. שכך דעת הרמב"ם בהלכות ברכות ג, ג, שכתב: "אם היה עבה כדי שיהיה ראוי לאכילה וללועסו", והעתיקו בשו"ע רח, ו. והסבירו הגר"א, מ"ב רח, כב, שאין כוונתו שצריך ללעוס בשיניו ממש, אלא כוונתו שכל שאינו שותה אותו כמשקה, דינו כאוכל. ובמיוחד הדברים מתבארים לפי הנוסחים המדויקים ברמב"ם (מעשה רוקח והרב קאפח), הגורסים במקום ללועסו "ללועטו". וכ"כ ערוה"ש רח, יא, והוסיף שעל שלג מברכים בכזית. וכך דעת שו"ת חת"ס או"ח מה (לעניין מה נחשב משקה לחייב נט"י על דבר שטיבולו במשקה); גר"ז סדבה"נ ח, ח; אור שמח הל' טומאת אוכלין ח, יג; מנח"י ח"ב קי, ד; וכך משמע באג"מ או"ח א, עה. וכ"כ ברכת הבית טז, ב-ג; שבט הלוי א, רה; מקור הברכה ב, ז, בשם הסטייפלר; ספר זימון כהלכתו ג, ה, בשם הגר"י פישר, שגלידה ופודינג שנאכלים כדרך אכילה – דינם כמאכל; ברכ"ה ח"ב א, טז; פס"ת רי, ב; שעה"ב יד, ו; הרב אלישיב כמובא בוזאת הברכה עמ' 74 הערה 12. ועיין עוד בוזאת הברכה יא, ח (ע' 100), ופס"ת קעד, ג.

והואיל וזאת דעת רובם המכריע של הפוסקים, וכך נראה בפשטות מסברה, וכן נוהגים, כל שלועטים אותו דינו כאוכל. ויש לצרף לכך גם את הסוברים שמברכים על משקה בכזית (י, 11), ואת הסוברים שכל משקה שרגילים לשתות אותו לאט, שיעור משך שתייתו הוא כדרך שרגילים לאוכלו (י, 12). וכבר למדנו (כמובא להלן יב, 4), שלדעת פוסקים רבים מצרפים ספק ספיקא לחיוב ברכה.

יא,ב – הערה 13 – דין מוצץ מיץ מתוך פרי

הכניס פרי לתוך פיו, ומצץ את המיץ שלו, דינו כאוכל (מ"ב שכ, יב, שעה"צ רג, ה, בשם מ"א וגר"ז). ואם מצץ אותו בלא להכניסו לתוך פיו, נחלקו האחרונים: לפר"ח דינו כאוכל וברכתו כברכת הפרי. ולגר"ז בסדבה"נ ו, ט, דינו כמשקה וברכתו 'שהכל'. וספק ברכות להקל ודינו כמשקה (ע' ברכ"ה ח"ב א, יז).

יא,ג – דין קרטיב, אם יכול להיחשב כאוכל

מתוך דין מוצץ פרי מובן הדין לגבי קרטיב, שאם נגס ממנו ומצצו בתוך פיו, דינו כאוכל. אמנם הזכרתי את דעת אול"צ (ח"ב יב, יב; יד, יח), ששיעור הקרטיב בכזית אבל צריך לאוכלו במשך זמן של שתיית רביעית. וכ"כ בקיצור ביבי"א (ח"ח כה, ה). ועיין בוז"ה ע' 44.

מ"מ דעת רוה"פ כפי שכתבתי, שאם אכלו בכדי אכילת פרס מברך ברכה אחרונה. וכך פשוט לפי לשון בני אדם. ובנוסף לכך, למדנו שי"א שחיוב ברכה אחרונה גם לנוזלים בכזית, וי"א ששיעורו בכדי אכילת פרס, ובמיוחד שכך דרך שתייתם (עיין הערה 12). ויש לצרף את דעת רוה"פ שכתבו שדין מאכלים שנלעטים כדין אוכל (וכמובא בברכ"ה ח"ב א, טז, פס"ת רי, ב, ושעה"ב יד, ו).

יא,ד – שוקולד

לפי מה שלמדנו לגבי מוצץ פרי, שאם הכניסו לתוך פיו ושם מצצו, דינו כאוכל, פשוט שדין שוקולד כמאכל. ואמנם כתב ביבי"א ח"ח כה, שהמוצץ שוקולד (משמע אפילו בתוך פיו) דינו כמשקה כל זמן שאינו לועסו בשיניו. ואין נראה כך, שהואיל והוא קשה כאוכל, והכניסו לפיו כאוכל, והמציצה שלו כלעיטה, דינו כאוכל. וכך נוהגים.

יא,ה – הערה 14 – דין צירוף חצאי שיעורים לעניין ברכה אחרונה

כתבתי בהערה: אכל חצי זית שברכתו 'מעין שלוש' וחצי זית שברכתו 'בורא נפשות', לדעת רוה"פ מברך את הברכה הבסיסית יותר, שהיא 'בורא נפשות' (כנה"ג, מ"א, מ"ב רי, א, בא"ח מסעי ה). ויש אומרים שאין מצרפים את השיעורים, ואינו מברך (כהונת עולם, בית מאיר). וספק ברכות להקל (וכ"כ ביבי"א ח, כג, כה). אבל אם שני המאכלים מעורבים לגמרי או נאפו יחד, עד שנעשו למאכל אחד, נראה ששיעוריהם מצטרפים. ואם הם תערובת גמורה כמו פשטידה, הולכים אחר הרוב. ואם הם דבוקים כמאכל אחד ואינם מעורבים, מברך 'בורא נפשות'. ועתה ארחיב בביאור הדברים:

יא,ו – הסוברים שמצרפים חצי זית משבעת מינים לחצי זית ממאכל אחר

כתב בעל כנה"ג סימן רי, שאם אכל חצי זית מפירות שבעת המינים וחצי זית ממאכל אחר, מברך 'בורא נפשות'. והזכיר ארבעה טעמים לכך: א) דעת ר"י שהאוכל פחות מכזית של פירות שבעה – מברך 'בורא נפשות'. ב) דעת ר"י (תוס' ברכות לט, א) שהאוכל פחות מכזית מכל מאכל, מברך 'בורא נפשות'. וכך דעת תר"י. והרא"ש הסתפק בזה. ג) אולי החולקים על ר"י יודו שאם אכל בסה"כ כזית, יברך 'בורא נפשות'. ד) לדעת כנה"ג, 'בורא נפשות' פוטר בדיעבד פירות שבעת המינים (ויש עוד פוסקים שסוברים כמותו כמובא בהערה 5).

וכ"כ למעשה עוד אחרונים רבים, ומהם: מ"א רי, א; ברכ"י רי, א; ח"א נ, טז; גר"ז בסדבה"נ ח, ז; ערוה"ש רב, י; בן איש חי מסעי ה; מ"ב רי, א; כה"ח רי, ג. וכן כתבו רבים מפוסקי דורנו, ומהם: אול"צ ח"א יט; אג"מ או"ח א, עא; מנחת שלמה ח"א צא, ד; הרב אליהו קצוש"ע נא, ד.

ולכאורה המ"א ומ"ב סתרו עצמם, שהרי לדעתם 'בורא נפשות' אינה פוטרת 'מעין שלוש' (מ"א רח, כו, מ"ב רב, נה), ומדוע ששיעוריהם יצטרפו (ושאר הטעמים שהביא הכנה"ג, עדיין לא הוציאו את הדין מכלל ספק). ואפשר לבאר שאחר שאכל כזית משבעת המינים והתחייב ב'מעין שלוש' אינו יכול להיפטר ב'בורא נפשות', אבל כשעדיין לא התחייב, כיוון שבפועל אכל כשיעור זית, מתחייב בברכה, והברכה הבסיסית יותר היא 'בורא נפשות' (וכך משמע משעה"צ רח, ע; רי, ד, וכ"כ באול"צ ח"א יט, עי"ש).[6]

יא,ז – הסוברים שאין לצרף, שמחמת הספק יש להורות כמותם

ואף שדעת רוב הפוסקים לצרף חצי שיעור של שבעת המינים וחצי שיעור של מאכל אחר לחיוב ברכת 'בורא נפשות'. מכל מקום, הואיל ולא מעט פוסקים סוברים שאין הם מצטרפים, נראה שיש לחשוש לספק ברכות. ונזכיר את הסוברים שאינם מצטרפים: שו"ת כהונת עולם (דף ק ע"ב); בית מאיר (רי א). וכן רע"א (בציוניו על המ"א רי, א, ובסימן רו, א) כתב שצריך עיון על המ"א שהואיל ונפסק דאם עבר ובירך במקום 'מעין שלוש' ברכת 'בורא נפשות' לא יצא, אין לצרף חצי זית משבעת המינים לשאר מאכלים. וכן ביד הקטנה (הלכות ברכות פ"א, הערות מנחת עני סק"ח) הקשה איך יועיל הצירוף של שני חצאי הזיתים, הרי ברכת 'בורא נפשות' אינה שייכת כלל לחצי זית של שבעת המינים ואינה פוטרת אותו. וכן כתב בספר בירך את אברהם (נו ג), שהואיל ומכלל ספק לא יצאנו, אין לברך. וכ"כ בחסד לאלפים (רי ב), ופקודת אלעזר (סוף סימן רח), ורבי ישמעאל הכהן בתשובתו שנדפסה בשדי חמד (פאת השדה כד). וכך משמע מר"ח פלאג'י ברוח חיים (רי, א), שהביא בסיכום הסוגיה את דברי הכהונת עולם. וכן הביא את דברי כהונת עולם ביד אהרן במהדורה בתרא בהגהות הטור רי, ה. וביבי"א א, יב, וח"ח כג, כה, הזכיר עוד כמה אחרונים הסוברים שאין לצרף את השיעורים. לפיכך יש לחוש לספק ברכות, ואין לצרף שני חצאי זיתים. וכ"כ בברכ"ה ח"ב א, לא, ולג; וברכת יוסף פז.

יא,ח – על מאכל אחד המורכב משני הסוגים מברך ברכה אחרונה

אמנם נראה שכאשר מדובר במאכל אחד, נקבל את דעת כנה"ג, מ"א ורוה"פ, שכל שאכל כזית, יברך 'בורא נפשות'. כלומר, כאשר החלק המורכב משבעת המינים והחלק המורכב משאר מאכלים דבוקים או מקושרים זה בזה עד שהם נחשבים מאכל אחד, וביחד הם כזית – יברך ברכה אחרונה.

וזאת משום שיש מקום לומר, שאף החוששים ששני חצאי השיעורים אינם מצטרפים, זהו דווקא כשאינם מאכל אחד, וכיוון שבכל אחד אין כדי חיוב ברכה אחרונה, אין מברכים. אבל אם הם מאכל אחד, הואיל ואכל ממנו כזית, לא יתכן שלא יברך אחריו ברכה אחרונה. וזו סברה חשובה ומרכזית, שכאשר אדם אוכל מאכל אחד בשיעור כזית, חובה עליו לברך ברכה אחרונה. וכאן שממילא דעת רובם הגדול של הפוסקים, שאפילו שני חצאים נפרדים מצטרפים, כשהם מחוברים בוודאי יש להורות לברך.

ואין לומר שצריך לחשוש לספק ברכות. שכן מבואר להלן יב, 4, שיש סוברים, שאין חוששים לספק ברכות כנגד רוב ברור של הפוסקים, וגם במקום שיש ספק ספיקא לברך, יש סוברים שיברך. וכאן, בנוסף לספק שאולי הלכה ככנה"ג ומ"א, יש ספק שמא גם החולקים עליהם מודים בזה שהוא מאכל אחד. ועוד שבמקום מנהג אין לחשוש כל כך לספק, ורבים נוהגים למעשה לברך אף בשני חצאים נפרדים, שכך מורים רבים מפוסקים זמננו, כמובא לעיל. ולכן כאן שמדובר במאכל אחד, שהסברה הפשוטה מחייבת לברך, כל שאכל ממנו כזית בוודאי צריך לברך 'בורא נפשות'.

יא,ט – כאשר שני המינים מעורבבים לגמרי הולכים אחר הרוב

ואם מדובר במאכל ששני המינים בלולים זה בזה, כדוגמת פשטידה,  הולכים אחר הרוב. שהואיל והם מעורבבים ביחד לגמרי הרי זה מאכל אחד ממש, שמעמדו נקבע על פי הרוב, שהמיעוט שבו בטל לגמרי לרוב.

ולכן אם הרוב היה מדגן, גם אם אכל מהפשטידה כזית בלבד, מברך 'על המחיה', ששאר המינים בטלים לדגן. ויש לצרף לכך את מה שלמדנו בהערה 10 בדעה הראשונה, שדעת רבים מהראשונים שאפילו אם הדגן מיעוט, כיוון שמברך בתחילה 'מזונות', מברך בסוף 'על המחיה'. ואף שאין פוסקים כמותם בפשטידות ותבשילים (זולת בעוגה), מ"מ כאשר הדגן הוא רוב, יש מקום לומר שהכל יסכימו שהמיעוט בטל לדגן. וכן נראה בדעת השו"ע רח, ט, שכל הספקות הם לגבי מצב שהדגן מיעוט, אבל אם הוא רוב, ברכתו 'על המחיה' (ועיין בשו"ע או"ח תנג, ב). וכ"כ בברכ"ה ח"ג י, לב, 134. ויש לצרף לכך גם את הדעות שכזית הוא שליש ביצה, או רבע ביצה, או כזית שלנו, שאז יש בחלק הדגן עצמו (שהוא רוב חצי ביצה) שיעור זית לחלק מהפוסקים. והוי ספק ספיקא, כאשר בכל צד של ספק דעת רוה"פ שצריך לברך 'על המחיה'.

ובעוגה, כבר למדנו לעיל (י, ט, ובהערה 10), שגם כאשר הדגן מיעוט, כל שאכל מהעוגה כזית, מברך 'על המחיה', ובתנאי שיש שם דגן בשיעור כזית בכדי אכילת פרס. וזאת משום שבעוגה, גם כשהקמח בשיעור מועט יחסית, הוא העיקר, ושאר המרכיבים שנועדו להטעימו נגררים אחריו.

יא,י – בתערובת גמורה כאשר הדגן מיעוט יברך 'בורא נפשות'

ונחזור לפשטידה ושאר תבשילים. אם הדגן הוא מיעוט, יברך 'בורא נפשות'. ואמנם בזה אפשר לטעון שמחמת הספק אין לברך כלל, הואיל ומצד אחד יש סוברים שברכת מה שאכל 'על המחיה', שכל שמברכים עליו בתחילה 'מזונות' (כי הדגן נתן בו טעם), אם אכל ממנו כזית, מברכים עליו בסוף 'על המחיה', גם כשהדגן מיעוט (כמובא בהערה 10 שכך משמע מרי"ף, רמב"ם, תוס' ורא"ש, עיין באו"ה רח, ט, 'ואחריו', ברכ"ה ח"ב ב, כ). ומצד שני, יש סוברים שמברכים 'בורא נפשות'. לפיכך מספק לא יברך. וכ"כ למעשה בברכ"ה ח"ב 113.

אולם נראה למעשה שלהלכה צריך לילך על פי הרוב, כי רק לגבי עוגה נוהגים למעשה שגם כשהדגן מיעוט, כל שאר המרכיבים נגררים אחריו ובטלים לקמח. אבל בשאר המאכלים, אין הדגן עיקרי כל כך, ולכן הולכים אחר הרוב. ויש בזה הבדל בין ברכה ראשונה לאחרונה, שבברכה הראשונה הולכים אחר הטעם, ולכן כל שיש בו מחמשת מיני דגן, והוא נועד לתת טעם, ברכתו 'מזונות'. ואפילו על אורז, כיוון שהוא מזין וטעמו דומה לדגן, מברכים 'מזונות'. אולם בברכה אחרונה הולכים אחר המציאות, אחר מה שבפועל במעיו. ולכן על אורז מברך בסוף 'בורא נפשות', שכן בפועל לא אכל דגן. וכן כשאכל תבשיל שמיעוטו דגן, כיוון שבפועל שאר המינים אינם טפלים לדגן, אם הם הרוב הם קובעים את החיוב לברך 'בורא נפשות'. ועוד אפשר להסביר, שהואיל ולא היה כוח ביד הדגן לגרור אחריו את השאר לעניין חיוב ברכה אחרונה, חזר הדגן למקומו להיות כאחד המאכלים הרגילים, והואיל והוא מיעוט, מתבטל לרוב.

ויש לצרף לכך את דעת כנה"ג ודעימיה, הסוברים שבדיעבד ברכת 'בורא נפשות' פוטרת במקום 'מעין שלוש', כמו ש'שהכל' פוטרת את הכל (והם: מהרי"ץ; גינת ורדים; ארץ צבי א, כט; אג"מ או"ח א, עד; כה"ח רב, עט, המובאים בהערה 5). ואף שאין הלכה כמותם, אפשר לצרף כאן את דעתם לסברה העיקרית. ועוד, שמסתבר שגם רוה"פ, וביניהם מ"א, מ"ב ובא"ח (החולקים על כנה"ג אבל מסכימים ששני חצאי שיעורים מצטרפים לחיוב ברכת 'בורא נפשות'), יסכימו שכאשר אין מדובר בעוגה, כיוון שיש כאן שני חצאי שיעורים, אף שהם מעורבבים לגמרי, הדין נשאר ויברך 'בורא נפשות'.

יא,יא – בספק בין 'מעין שלוש' ל'בורא נפשות' – לא יברך

אבל אם יש ספק שקול מה העיקר, כגון בפשטידה שיש בה פירות שבעה ועוד מאכלים, וכמותם שווה, מחמת הספק לא יברך כלל. ואף שלכנה"ג ודעימיה ברכת 'בורא נפשות' פוטרת את החייבים בברכת 'על המחיה'. מ"מ למעשה אנו פוסקים שאין 'בורא נפשות' פוטרת 'מעין שלוש', ואין 'מעין שלוש' פוטרת 'בורא נפשות', ולכן מחמת הספק לא יברך כלום.

עוד צריך לומר, שאם יש ספק אם הם תערובת, כמו בסלט פירות (להלן יא, ג), למרות ששאר המאכלים הם רוב, אין מין שבעה מצטרף להשלים לשיעור כזית, ולא יוכל לברך 'בורא נפשות'. שבזה אנו חוששים לכהונת עולם ודעימיה.[7]

יא,יב – ספק נוסף בדין שני סוגי מאכלים שמרכיבים מאכל אחד

כבר למדנו שלדעת רוה"פ אם אכל חצי שיעור משבעת המינים וחצי שיעור משאר מאכלים, מברך 'בורא נפשות'. ואמנם למעשה חששנו לדעת מיעוט הפוסקים, שלא יברך (כל זמן שהם שני מאכלים). בכל אופן, לפי שיטת רוה"פ הסתפק בשעה"צ רח, ע; רי, ד, לגבי שתה חצי רביעית יין, וחצי רביעית משקה אחר, אם יברך 'בורא נפשות', מפני שיש סוברים שכבר בכזית חייב בברכה אחרונה, וממילא אין ברכה אחת פוטרת חברתה. וכיוצא בזה כתב באול"צ א, יט, שאם אכל משבעת המינים כ-18 גרם, התחייב ב'מעין שלוש' לרמב"ם, וכיוון שהוא בספק ברכה, כבר לא יוכל לברך 'בורא נפשות'. ואם נקבל דבריהם גם במאכל אחד, לא נוכל בעצם לברך ברכת 'בורא נפשות'.

אולם למעשה נראה משאר הפוסקים שלא הזכירו חשש זה, שאינם סוברים שיש לחוש לו. שכן אם היו חוששים לו היו חייבים להזכירו כי הוא מצוי מאוד, וק"ו לפי השיטות שזית הוא כזית שלנו, שאין מצב שבו יהיה חצי שיעור משבעת המינים וחצי שיעור משאר מינים, בלא שיהיה בכל אחד מהם כזית שלנו (ואולי אפילו כזית לרשב"א או רמב"ם, עיין י, 6). אלא העיקר הוא שאם לא היה כוח ביד שבעת המינים לחייב ברכה אחרונה, ממילא מצטרפים אל שאר התערובת. וכ"כ בוזאת הברכה ע' 45, וכתב שם בהערה סברה שונה במקצת, שהואיל ונפלה ההכרעה מדין ספק ברכות שכזית הוא חצי ביצה, אין לחוש יותר לשיטה שהוא פחות משליש. ויותר נראה כפי שכתבתי, שאף שהשיטה של שליש ביצה לא נתבטלה, מ"מ הואיל ואין בה כוח לחייב ברכה, הרי שהמאכלים מצטרפים לרוב, לשיעור 'בורא נפשות'. וכן יש לצרף כנגד הספק את דעת כנה"ג ודעימיה.


[6].הרב אויערבאך (מנחת שלמה ח"א צא, ד) סובר כדברי כנה"ג ומ"א, והוסיף שאם אכל חצי זית מפרי שבעת המינים וחצי זית מדגן שבעת המינים, מברך 'מעין שלוש' ומזכיר את שניהם. וכך נראה מהגר"ז סדבה"נ ח, ז. אולם רבים חלקו על כך, ומהם: בא"ח מסעי ה, קצוש"ע נא, ד, וכך דעת הרב אליהו בסידורו, וכך משמע מעוד פוסקים וממ"ב רי, א. ומלבד זאת, יתבאר בהמשך שמחשש ספק ברכות, בשני חצאים נפרדים, יש לחוש לחולקים על מ"א.
בחסד לאלפים (רי, ב) לא הסכים לכנה"ג ומ"א, אבל סובר שאם אכל חצי זית מפרי שבעת המינים, וחצי זית מפרי אחר, מברך 'מעין שלוש', שכן ברכה זו מועילה לכתחילה כשאכל מכל אחד מהם כשיעור זית (וכ"כ ברכ"ה ח"ב א, לא, ולג). ולא נתקבלו דבריו, מפני שכל הפוסקים הסוברים ככנה"ג סוברים שיברך 'בורא נפשות' (וכ"כ החיד"א בטוב עין יח, נה; בא"ח מסעי ה; קצוש"ע נא, ד; כה"ח רי, ג). והחולקים על הכנה"ג שיובאו בהמשך, סוברים שלא יברך כלל.
[7]. עוד אציין כי בברכ"ה ח"ג י, 135, כתב דבר תמוה, שאם יש מאכל שמעורבים בו שני מינים שברכתם שונה, כגון פשטידה שיש בה מפירות שבעת המינים וגבינה ופירות אדמה, ואין בהם עיקר וטפל, כי כמותם שווה, אם אכל מכל אחד מהם כזית, יברך אח"כ שתי ברכות. ותימה, שהיאך אפשר לברך על מאכל אחד שתי ברכות.
פורסם בקטגוריה פרק י - ברכה אחרונה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן