יג,א – הרחבת הערה 16
האחרונים הזכירו מצבים שונים. לדוגמא, נחלקו בדין חבורה שעוסקת בתורה בלילה ומגישים לפניהם כל כשעה וחצי קפה ותה חם, האם יברכו פעם אחת על הכל או על כל שתייה ושתייה. בחוקי חיים או"ח א, כתב לברך על כל שתייה ושתייה, וכ"כ במנח"י ה, קב. וביבי"א ו, כז, פסק לברך פעם אחת (וציין שהשאלה רק לגבי ברכה ראשונה, שכן על שתייה חמה אין מברכים ברכה אחרונה). וכיוצא בזה פסק בציץ אליעזר יב, א. ועיין כה"ח קפד, לב, ופס"ת יא.
ונלענ"ד שבעקרון אינם חולקים, שהכל מסכימים שהכלל הוא שאם כל השתיות נחשבות בעיניהם כהמשך אחד, יצאו בברכה אחת על כל הכוסות. ואם הם מחשיבים כל שתייה בנפרד, יברכו על כל כוס וכוס (וע' שו"ע קסט, ג, בדין השמש: "השמש מברך בורא פרי הגפן על כל כוס וכוס שיתנו לו, לפי שהוא כנמלך").
וכמדומה שאם הם קבועים בכך ששותים כמה כוסות בחבורה, כגון שיש שם אחד שרגיל תמיד להכין להם את השתייה, הרי שכל שתייתם נחשבת כשתייה אחת. ואם אין בזה קביעות גמורה, שפעמים שותים יותר ופעמים פחות, פעמים שמביאים להם עוד כוס אחר שעה ופעמים שאחר שעתיים, מוטב לברך על כל כוס בנפרד.
ולכן לגבי אדם יחיד כתבתי שאם הוא מפסיק חצי שעה, עדיף להחשיב כל שתייה וכל אכילה בפני עצמה. ואם יש לפניו קנקן או צלוחית פירות או עוגות, הרי שהמשקה והמאכל שלפניו, יוצרים את ההמשכיות שבין האכילות והשתיות. ואם גם כשהמאכלים והמשקים לפניו הוא רגיל לפעמים לשקוע בענייניו ולהפסיק יותר מ-72 דקות, יש להחשיב כל אכילה ושתייה בנפרד, כי יש לחוש שיפסיד ברכה אחרונה כשיעבור שיעור עיכול שלדעת רבים הוא 72 דקות. אבל אם התוועד עם חבירו וההתוועדות כוללת כיבוד, ההתוועדות יוצרת רציפות בין כל האכילות, ויברכו ברכה אחת על הכל, אלא שמוטב שישתדלו לא להפסיק בין טעימה לטעימה ובין שתייה לשתייה יותר מ-72 דקות. ויש להוסיף מדין כוס ראשונה בליל הסדר, שפעמים רבות עוברים 72 דקות עד שתיית כוס שנייה, ואין חוששים שברהמ"ז לא תפטור את הכוס הראשונה. הרי שההתוועדות יחד יוצרת המשך. וכ"כ בא"א בוטשאטש תעד.
לגבי סעודת פת, כתב במ"א קפד, ט, שגם אם עברו כמה שעות מעת אכילת הפת, כל מה שהם אוכלים ושותים אח"כ נחשב המשך הסעודה, וברהמ"ז חלה על הפת שאכל בתחילה. ולפמ"ג (א"א ט, בתירוץ השני) כך הדין בכל סוג של אכילה ושתייה. ומזה לומדים שאם אכל בתחילה פירות, ואח"כ מזונות, אף שעברו 72 דקות מעת שאכל את הפירות, מ"מ כיוון שלא עברו 72 דקות מעת אכילת המזונות, לא עבר שיעור עיכול ממה שאכל, ולכן הוא עדיין יכול לברך ברכה אחרונה גם על הפירות. וכך משמע משועה"ר תעג, י, שסובר שכל זמן שקיבתו עוד פתוחה לקבל אוכל נוסף, אינה מתחילה בעיכול, וממילא לא עובר שיעור עיכול. וכך משמע מעוד כמה אחרונים.
לעומת זאת, היו שלמדו ממ"ב קפד, יח, שרק סעודת פת מאחדת את כל מה שאכל מתחילת הסעודה ועד סופה, אבל אם אכל פירות ואח"כ מזונות, ועברו 72 דקות מעת אכילת הפירות, למרות שלא עברו 72 דקות מעת אכילת המזונות, הפסיד את הברכה על הפירות (שבט הלוי ח"ז כז, א, כיצד מברכים ע' קה). כי רק אם יאכל עוד פירות כל פחות מ-72 דקות, יוכל להמשיך את הזמן שיוכל לברך על הפירות (ונראה שגם לדעתם יועיל להמשיך את הרצף על ידי מאכל אחר שברכתו האחרונה שווה. וצ"ע. וע' בפס"ת קפד, יב, ושערי הברכה יד, נו ונח, שהביאו את שתי הדעות. ועיין בהר צבי א, צו, ששתייה אינה מועילה להמשך אכילה).
ונלענ"ד שלא כדברי שבט הלוי, אלא כוונת המ"ב שרק במצב שלא קבע עצמו למסיבה, אלא אכל פירות והסיח דעתו מלהמשיך לאכול פירות, ושוב אכל מזונות, הפסיד את ברכת הפירות. אבל כשקבעו עצמם למסיבה, כמו למשל בעונג שבת שעורכים רבנים עם תלמידיהם, התוועדותם מצרפת את כל אכילתם לאכילה אחת, שכל זמן שהם עדיין עסוקים באכילה ושתייה, יכולים לברך על כל מה שאכלו מתחילה ועד הסוף. ועיין בס' ברכה אחרונה ו, ז, ובהערה כג, כתב שכך משמע מחזו"א או"ח כה.
יג,ב – פירורים שנמצאו בפיו אחר ברכה אחרונה
בירך ברכה אחרונה והרגיש שיש בפיו עוד פירורים, מותר לו לאוכלם, ואין זה נהנה בלא ברכה, מפני שהברכה הראשונה שבירך בתחילה חלה גם על הפירורים הללו. ואף שברכה אחרונה מהווה הפסק, שאחר שבירך אותה לא יוכל לאכול עוד על סמך הברכה הראשונה. זה מפני שבברכה האחרונה הוא מסיח דעתו מלאכול עוד, אבל הוא אינו מסיח את דעתו מפירורים שאולי ימצא אח"כ בפיו, שאותם הוא בוודאי מתכוון לאכול ולבלוע אם ימצאם אחר הברכה (אול"צ ח"ב מו, מח, שעה"ב יג, כד).
