יא – סדרי השמחה בבית המקדש

פורסם בקטגוריה פרק א - חג הסוכות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/plus/13-01-11/

יא,א – הנגינה במקדש

החליל היה כלי הנגינה העיקרי, ולכן מזכירים אותו במשנה נ, א (רמב"ם פיהמ"ש ה, א). אבל היו עוד כלים, כאמור במשנה נא, ב: "והלוים בכנורות ובנבלים ובמצלתים ובחצוצרות ובכלי שיר בלא מספר", אלא שהחליל היה הכלי העיקרי, או מפני שקולו היה נשמע יותר (רע"ב), או שבו היו מתחילים ובו מסיימים (תפארת ישראל א').

נחלקו התנאים בזהות המנגנים, לר' מאיר עבדי כהנים, לר' יוסי ישראלים מיוחסים, לר' חנינא בן אנטיגונוס לויים (סוכה נא, א, והיא משנה בערכין י, ב). והמשנה סוכה נא, ב, כסוברים שהיו לויים, אמנם מהרמב"ם (לולב ח, יג) משמע שלא היו צריכים להיות לויים, שכתב: "ומנגנין בכינור… וכל אחד בכלי שיר שהוא יודע לנגן וכו' ", ולדעה זו אין צורך שהמנגנים יעמדו דווקא על חמש עשרה המעלות (ערוך לנר). ולגבי שיר של קרבן, פסק בהלכות כלי המקדש (ג, ג), שהמנגנים צריכים להיות לוויים.

בסוכה נא, א, מובאת מחלוקת אם עיקר שירה בפה או בכלי. ולכאורה לפי ר' ירמיה בר אבא שמסקנת הגמרא כמותו, כולם מודים שעיקר שירה בכלי. אולם הרמב"ם (כלי המקדש ג, ג) פוסק שעיקר שירה בפה, ואע"פ כן (ג, ו) פסק שהנגינה נחשבת עבודה ודוחה שבת. ופירשו שאמנם עיקר השירה בפה, אלא שגם בנגינה יש תועלת וצורך עבודה, וחל עליה הכלל 'אין שבות במקדש' (לחם משנה לולב ח, יג; רדב"ז כלי המקדש ג, ו; תוס' יו"ט ערכין ב, ג).

הטעם שהנגינה של שמחת בית השואבה אינה דוחה שבת ויו"ט, כי אינה מהתורה "אלא לחבב את המצוות ולא דחי שבת" (רש"י נ, ב). וכך דעת חכמים, אמנם יש דעת יחיד, של ר' יוסי בר' יהודה, שגם הנגינה של שמחת בית השואבה דוחה את השבת (סוכה נא, א).

יא,ב – בעלי השמחה וערך השמחה

בירושלמי (סוכה פ"ה ה"א): "אמר רבי יהושע בן לוי למה נקרא שמה בית שואבה שמשם שואבים רוח הקודש על שם (ישעיהו יב, ג): וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה… אמר רבי יונה: יונה בן אמיתי מעולי רגלים היה ונכנס לשמחת בית שואבה ושרתה עליו רוח הקודש, ללמדך שאין רוח הקודש שורה אלא על לב שמח. מה טעמא, והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח אלוהים…" ושם בהלכה ד': "בן יהוצדק היה משתבח בקפיצותיו".

רמב"ם הל' לולב ח, יד-טו: "מצוה להרבות בשמחה זו, ולא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה, אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה, הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין ומשמחין במקדש בימי חג הסוכות, אבל כל העם האנשים והנשים כולן באין לראות ולשמוע. השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו, שנאמר (דברים כח, מז): תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב, וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו, חוטא ושוטה, ועל זה הזהיר שלמה ואמר אל תתהדר לפני מלך. וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו, הוא הגדול המכובד העובד מאהבה. וכן דוד מלך ישראל אמר (שמו"ב ו, כב): וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי, ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה' שנאמר (שמו"ב ו, טז): הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי ה' ".

וכן כתבו רבים שהריקודים היו דווקא על ידי גדולי ישראל ולא שאר העם. כ"כ ריטב"א סוכה נג, א; רבנו בחיי בכד הקמח 'עצרת', וכן מפרשי המשנה: תוס' יו"ט, תפארת ישראל, מלאכת שלמה.

פורסם בקטגוריה פרק א - חג הסוכות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן