מתחילה כשברא הקב"ה את העולם, בראו חסר, כדי לתת לאדם, שנברא בצלם אלוהים, אפשרות להיות שותף עמו ביישובו של העולם ובתיקונו. לכן, אף בהיותו בגן עדן, עוד לפני שחטא, האדם נועד לעסוק ביישובו של עולם. שנאמר (בראשית ב, טו): "וַיִּקַּח ה' אֱלוֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ". וכן נאמר (שם ה): "וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח, כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱלוֹהִים עַל הָאָרֶץ, וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה". וכן אמרו חכמים (זו"ח בראשית ט, ב): "בֹא וראה למה ברא הקדוש ברוך הוא את האדם אחרון לכל הנבראים, אלא ללמדך שעשה בכל יום ויום מלאכתו וברא העולם וכל צבאם, וביום הששי – שהוא אחרון למלאכתו – ברא בו את האדם, אמר לו לאדם: עד כאן הייתי אני משתדל במלאכה, מכאן ואילך – אתה תשתדל בה". כיוון שזה תפקידו של האדם, אמרו חכמים (אדר"נ יא) שלא ניתנה רשות לאדם לאכול מפירות גן העדן "עד שעשה מלאכה".
לאחר חטא אדם הראשון, לא די היה בעבודה רגילה, אלא האדם נצרך לעבודה קשה ומפרכת, כדי לתקן את חטאו, ועל כן נגזר עליו: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג, יט). וכך, בעודו עוסק בעבודתו הקשה להשיג לחם, האדם מתקן את חטאו ומְפַתח את עצמו ואת העולם. אמרו חכמים (זו"ח בראשית ט, א): "צריך האדם להשתדל בדרך ארץ (עבודת הפרנסה) ולעשות עתים לתורה ולהיות עמלו בשני הדרכים האלו, מפני שיגיעת שניהם משכחת עוון. ושמא יאמר אדם: 'הריני בן אבות העולם, ממשפחה גדולה, איני ראוי לעשות מלאכה ולהתבזות בה! אמור לו: שוטה! כבר קדמך יוצרך, שנאמר: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלוֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ, והוא עשה מלאכה קודם שבאת לעולם".
וכן אמרו חכמים (פסחים קיג, א): "פְּשוֹט נבילתא בשוקא ושקיל אגרא, ולא תימא: כהנא אנא, וגברא רבא אנא, וסניא בי מלתא". כלומר, העיקר שתתפרנס ממעשה ידיך, ואפילו ממלאכה שנראית בזויה כפשיטת עור נבלה בשוק, ואל תאמר: 'כהן אני, אדם גדול אני, ואין ראוי לי שאעשה מלאכה בזויה שכזו'. כי עיקר כבודו של האדם, שהוא מתפרנס מיגיע כפיו ואינו נצרך לבריות. וכדברי חכמים (נדרים מט, ב): "גדולה מלאכה, שמכבדת את בעליה". וכדברי חכמים (ב"ב קי, א): "לעולם ישכיר אדם עצמו (אפילו) לעבודה שהיא זרה לו (שאינה לפי כבודו), ואל יצטרך לבריות", כי ההצטרכות לבריות או לתקציבי רווחה – בזויה מכל מלאכה שהיא. וכן הורו חכמים (אבות א, י): "אהוֹב את המלאכה", וכדברי רבנו בחיי (שם): "בא להזהיר על המלאכה – שיאהבנה, אי זו מלאכה שתהיה ושתזדמן לו, כי היא מידה טובה, מסלקת חרפת הבריות, והיא היא סיבת קיומו של אדם וחייו בעולם הזה".
הרי שהעובד לפרנסתו ומיישב את העולם, מקיים מצווה גדולה, והולך בדרכי ה' שברא את העולם וצווה על האדם להמשיך ליישבו ולשכללו. וכן אמרו חכמים (אדר"נ נ"ב, כא): "גדולה היא מלאכה, שכשם שנצטוו ישראל על השבת – כך נצטוו על המלאכה, שנאמר (שמות כ, ט): שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ".[1]
[1]. העבודה היא מצווה גדולה, וכפי שעולה מדברי הירושלמי (מו"ק ב, ג): "אמר ר' אבא בר ממל: אילו היה מי שיִמָנה עמי, התרתי שיהיו עושים מלאכה בחולו של מועד! כלום אסור לעשות מלאכה אלא כדי שיהיו אוכלים ושותים ושמחים ויגעים בתורה, ועכשיו אוכלים ושותים ופוחזים". ביאר ר' אהרן הכהן מלוניל (אורחות חיים ח"א חוה"מ לד): "כי מי שעוסק במלאכה – עוסק בקיום העולם, והיא מצוה גדולה. שכן מצינו בונה בית ונוטע כרם שחוזר מעורכי המלחמה, ממלחמת אויבי השם, לפי שעוסק ביישובו של עולם". ולכן רק עבור לימוד תורה ושמחת סעודות של מצווה ציוותה התורה שלא יעשו מלאכה בחול המועד. וכ"כ הגר"א (שנות אליהו פאה א, א): "ותלמוד תורה נמי אין לה שיעור, לא למטה ולא למעלה… אך אם צריך לעסוק במצוה או בדרך ארץ שהוא גם כן מצווה, אזי הוא פוטר את עצמו בתיבה אחת…". וכן נפסק שאין מתירים 'נדר על דעת רבים' בלא הסכמת הרבים, אבל לצורך מצווה – מתירים, ואחד מצרכי המצווה, כאשר הנדר פוגע בפרנסה (רשב"ש קע; רמ"א יו"ד רכח, כא). וכן פסק ר"ת, שמותר לצאת לדרך בספינה לצורך פרנסה אפילו בערב שבת, שכן יציאה זו נחשבת לצורך מצווה (ב"י או"ח רמח, ד). וכן ביאר בערוה"ש (או"ח צ, כ), שאסור לאדם לצאת לדרכו לפני התפילה, אך אם הוא לצורך עבודה – אפשר להקל, "ונחשב זה לדבר מצווה, שהרי מצווה לפרנס אשתו וזרעו, דאשתו חובה לפרנסה, ובניו ובנותיו אמרו חז"ל (כתובות נ, א), דעל זה נאמר: עושי צדקה בכל עת…". וכ"כ הרב אליהו קלצקין (אמרי שפר כט), שגם פרנסה בכבוד היא מצווה, ועל כן מותר לשם כך להפליג בים הגדול. וכ"כ הרב יהושע אהרנברג (דבר יהושע ב, לה).
אמנם העבודה לא נמנתה כאחת מתרי"ג מצוות. אפשר לומר, כפי שביארו בדעת הרמב"ם לגבי מצוות יישוב הארץ (להלן י, 1), שאין זה מפני שהיא למטה מערכן של שאר מצוות, אלא מפני שהיא למעלה מערכן הרגיל, וכפי שהשריש הרמב"ם בשורשיו לספר המצוות, שאין ראוי לִמְנות את הציוויים הכוללים את כל התורה (אם הבנים שמחה פ"ג אותיות ז-י; הרצי"ה). כיוצא בזה ביאר הרב נחום רבינוביץ', שהמטרות הכלליות של התורה קודמות למצוות (עיונים במשנתו של הרמב"ם ב). עוד אפשר, שכל המצוות הקשורות לעבודה, מבטאות את מצוות העבודה, כאיסור הלנת שכר, המצווה לתת לפועל לאכול בעת שהוא עובד בפירות, וכן מצוות תרומות ומעשרות, מתנות עניים ומעשר כספים.