אחד הכללים היסודיים בדיני ממונות ומשפטים הוא 'דינא דמלכותא – דינא', כלומר דין המלכות הוא דין בעל תוקף הלכתי מחייב, ולכן חייב אדם לשמור ולקיים את דיני המלכות, בין חוקים הקשורים למיסים ולמכס, ובין חוקים הנוגעים לתקנת הציבור כחוקי התנועה והבנייה.
שני הסברים נאמרו לזה: האחד, תושבי המדינה מקבלים על עצמם את המלכות ומוחלים לה על חלק מזכויותיהם, ומסכימים לכך שהיא תקבע חוקים ותנהל את סדרי החיים הציבוריים. ואמנם אזרחים רבים רגילים להתלונן על גובה המיסים ועל חוקים שונים, אך כל זמן שהם אינם מתקוממים ומפילים את השלטון, הרי שהם מסכימים למצב הנוכחי של שלטון המלכות, ומודים שהוא עדיף להם על פני האנדרלמוסיה שעלולה לשרור בהעדרו. בכך הם מעניקים למלכות את הסמכות לקבוע חוקים ולגבות מיסים.
הסבר שני, קרקעות המדינה שייכות למלכות מדין כיבוש, שהרי המלכות, על ידי כוחה הצבאי והכלכלי, שומרת על המדינה. וכיוון שכל קרקעות המדינה שייכות למלכות, כל מי שמתגורר בהן, חייב לציית לחוקיה. ואף שישנם בעלים פרטיים לכל חצר ובית, הבעלות שלהם נשענת על הבעלות הכללית של המלכות, שאם לא היתה מלכות, מסתבר שהבית והחצר שלהם לא היו נשארים בידיהם.
לממשלה נבחרת במדינה דמוקרטית יש לכל הפחות את הסמכות שיש למלכות. כי ההסכמה הציבורית לשלטון הממשלה רחבה יותר, שהרי הציבור בחר בה, ובכך קיבל על עצמו את ההחלטות שתחליט. וגם המיעוט שאינו מיוצג בממשלה, הסכים לקבל על עצמו את החלטת הרוב. ואף אם יבוא אדם ויאמר, שאינו מסכים לשיטה הדמוקרטית, לא ייגרע כוחה של הממשלה מכוחו של מלך ששולט על המיעוט שאינו מסכים עמו בכוח חרבות חייליו, שאף לגביו אמרו: 'דינא דמלכותא דינא'. לפיכך, יש לשמור על חוקי המדינה, ואסור להעלים מס או להבריח את המכס, והעושה כן עובר על איסור תורה של 'לֹא תִגְזֹל' (שו"ע חו"מ שסט, ו).