מצב זה, שבתי המשפט במדינת ישראל שופטים על פי שיטה נוכרית, מהווה חילול השם נורא. לפיכך, חובה גדולה מוטלת על לומדי התורה להכין תשתית משפטית חילופית, וכל זמן שהם אינם מכינים אותה, גם הם שותפים מלאים באחריות לחילול השם. וכיוון שאין עדיין תשתית משפטית על פי התורה שתוכל להחליף את מערכת המשפט, ניתן ללמד זכות על המשפטנים הישראלים, שלא בזדון הפנו עורף למשפט התורה, אלא מתוך שסברו שלא יצליחו לקיים חברה וכלכלה מודרניות על פי משפטי התורה. לכן פנו למשפט שהיה כבר רווח בארץ, שתחילתו בחוקים הטורקיים ועיקרו על פי המשפט האנגלי. ומשם ואילך המשיכו לבנות את מערכת המשפט על פי הניסיון העצום שנרכש במערכות המשפט של המדינות הדמוקרטיות, תוך עבודה של מאות אלפי משפטנים, שבדרך של בירור, ניסוי, טעיה ותיקון, יצרו מערכת משוכללת שמתאימה לחברה המודרנית. לפי זה, אין להחיל על מי שתומך במערכת המשפט החילונית את דבריו החמורים של הרמב"ם (הל' סנהדרין כו, ז): "כל הדן בדיני גויים ובערכאות שלהם… הרי זה רשע, וכאילו חרף והרים יד בתורת משה רבנו".
כדי לתקן את מערכת המשפט, לומדי התורה והמשפטנים צריכים ללבן לעומק את משפט התורה, ועל פיו לבחון את שיטות המשפט השונות בעולם, על הטוב והרע שבהן, לבחון את מערכת החוקים והתקנות הנוהגים במדינת ישראל, ולשקול מה ראוי לאשר ומה ראוי לשנות, ואילו תקנות ראוי לתקן, ומה ראוי לאמץ מהניסיון המשפטי של המדינות המפותחות.
חובה לציין, שגם לאחר שמדינת ישראל תחליט להעמיד את מערכת המשפט האידיאלית על פי תורת ישראל, נצטרך לקבוע תקופת ביניים, שבה כל החוזים, ההסכמים והתיקים הפליליים, יידוֹנו על פי מערכת המשפט הנוכחית, כדי שלא לזעזע את מערכות החברה והכלכלה שהתבססו עליה. לכן, המעבר למשפט התורה צריך להיות הדרגתי, באופן ששום אדם ושום ערך לא ייפגע מהשינוי. אולם כבר משעה שמדינת ישראל תחליט שבתי המשפט ישפטו כעיקרון על פי ערכי התורה ומשפטיה, גם בתקופת הביניים בתי המשפט הישראלים כבר לא ייחשבו 'ערכאות של גויים'.
מינוי שופטים דתיים: יש רבנים שסוברים שאסור לשומר תורה ומצוות להתמנות כשופט בבית משפט חילוני במדינת ישראל. לעומתם, יש רבנים שסוברים שהואיל והציבור, על ידי נציגיו בכנסת, קיבל על עצמו את מערכת המשפט החילונית, מותר לקיימה ואף להתמנות לשופט בה, שהרי שופט זה לא אשם בקביעת שיטת המשפט הנוכרית. למעשה נראה שהדין תלוי בעמדתו של השופט. אם הוא מקבל על עצמו את תפיסותיה ותחלואיה של מערכת המשפט, גם אם מעת לעת יעטר את דבריו בפסוקים, הרי שהוא שותף בחילול השם. אבל אם הוא מצטער על כך שאין נוהגים על פי ערכי התורה ומשפטיה, ומנסה כפי יכולתו לתקן, אזי יש ערך לכך שיתמנה לשופט. הוא כמובן לא יפר את התחייבותו לפסוק על פי החוק המוסכם, אולם במקרים שהחוק נתון לפרשנות, ישתדל לנטות לכיוון משפט התורה, ובכך יקרב את מערכת המשפט לתיקונה (כך נראה מהראשל"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל, תחומין ג, עמ' 244).[3]
[3]. לומדי התורה שותפים באחריות למצב. שכן גם אם נזכה שהעם יתעורר מחר לתשובה, וחברי הכנסת והממשלה יבקשו מהרבנים להעמיד מערכת משפטית על פי ההלכה – יצטרכו הרבנים, בלית ברירה, לבקש ממערכת המשפט החילונית להמשיך לנהל את ענייני המשפט. מפני שלדאבון ליבנו, עדיין לא הכנו את התשתית הלימודית להקמת מערכת משפט על פי התורה. עוד לא הכשרנו שופטים לכך, עוד אין לנו עמדה מגובשת לגבי סדרי הדין, הראיות, התביעה הפלילית, דיני חוזים, דיני עבודה, הדין הציבורי, מיסים, חברות בע"מ וכיוצא בזה. בישיבות לומדים את המשפטים שהיו מעשיים בימי התנאים, האמוראים, הראשונים ועד ראשוני האחרונים, אבל לצערנו לא עוסקים במשפט הראוי לתנאי החברה והכלכלה של ימינו (זולת כמה מכונים שביררו סוגיות שונות). בנוסף, בסוגיות רבות יש מבוכה, שכן נחלקו בהן הראשונים, ומחמת הגלות אין לחכמי ישראל כוח להכריע בהן הלכה, וכל אחד מבעלי הדין יכול לטעון "קים לי כדעת פלוני", כלומר: "לדעתי הלכה כדעת הרב שמצדיק את עמדתי". וכיוון שלא הוכרעה הלכה, לא ניתן לפסוק מי צודק. כדי שנוכל להקים מערכת המושתתת על המשפט העברי, נצטרך לברר ולהעצים את היסודות המוסכמים על כל הפוסקים, ולפרש את המחלוקות באופן מצומצם שנוגע למקרים מיוחדים, ולהכריע את ההלכה במה שנותר שנוי במחלוקת. לפיכך, יש ללמד זכות על המשפטנים הישראלים שנשענו על הניסיון שהצטבר במדינות המודרניות, ועל פיו הקימו מערכת משפט במדינת ישראל, כמובא למעלה. אמנם בפועל, כיוון שמערכת המשפט החילונית יונקת את ערכיה מהחברה המערבית על כל תחלואיה, היא אטומה לערכי התורה, העם והארץ, ובאופן שיטתי עושקת את העם היהודי מזכויותיו, ארצו וייעודו הלאומי, כמובא בהערה הקודמת.